מעט על העלילה של "אין מקום כזה" ללא ספוילר:
משפחת הרמן היא משפחה מורכבת ומנופצת לרסיסים.
האבא חרדי, האמא חרדית היפית ממוצא קנדי.
לזוג שישה ילדים.
הסיפור מתחיל בשנות התשעים כשההורים מתגרשים, ומחלקים ביניהם את הילדים.
האב לוקח את הבנים. האם את הבנות.
חשבתם שזה טרגי? חכו.
בזמן שזה קורה התאומים יונה ופרי נשלחים לחודש אל דודתם בקנדה.
שם מתרחשים דברים שלא אגלה לכם.
הם לא יודעים מה קורה באותו זמן בביתם בירושלים.
הם לא יודעים שכשיחזרו הביתה כבר בדרך מהשדה הביתה יופרדו.
השבר הגדול הראשון נוצר במשפחה באותו אירוע, אבל הסימנים היו שם הרבה קודם,
ואל השבר הזה יתווספו שברים נוספים.
לא רק כאב יש בספר הזה, אלא גם נחמה וחסד, המתגלים מתוך האהבה,
מתוך זה שלפחות חלק מילדי המשפחה הפצועה הזו מצליח להתגבר על ההיסטוריה,
ולבנות בית בריא.
על הכתיבה והעריכה של "אין מקום כזה"
"אין מקום כזה" הוא רומן פוליפוני. כלומר העלילה מסופרת על ידי דמויות שונות לסירוגין.
זהו ז'אנר שעלול לבלבל או חלילה לשעמם את הקוראים.
מצד שני אם עושים אותו נכון הוא מרתק.
"אין מקום כזה" מגלה שילוב של כתיבה נהדרת של שפרה קורנפלד ועריכה מבריקה של נועה מנהיים. ראשית, אנחנו מקבלים את מופעי שלושת הגופים ראשון, שני ושלישי.
הדרכים שכל דמות מציגה את הקול שלה מגוונות. למשל מכתבים לאמא, שעם השנים הופכים למיילים. ואחת ההברקות המעולות- כשאחת הדמויות טסה לארץ חזרה ומספרת את הסיפור שלה לנוסע שלידה, למרות שהוא בכלל ישן.
"אין מקום כזה" ארוג בצורה חכמה.
אנחנו לא מקבלים את אותו סיפור מכמה זוויות. אלא שכל קול מקדם אותנו בעלילת הסיפור.
כך נוצרת הן דריכות של הקורא להבין את התפתחות ציר העלילה, והן התחושה שאף דמות שם כמעט, פוגענית ככל שתהיה אינה רק רעה.
לדוגמא, דרך הקולות של דמויות הילדים מגלים אם נרקסיסטית, כזו שמתחשק לעזוב את הספר ולחפש את הטלפון של המועצה לשלום הילד כדי לדווח עליה. אבל דרך סיפורה של האם מבינים שיש כאן ילדה אומללה שגדלה להיות אישה אומללה ומאמללת.
על שם הספר
כשניגשתי לקרוא את הספר חשבתי שהכוונה בשם הספר היא בהתייחסות למקום מטורלל.
למעשה, וזה לא ספוילר זה לקוח מתוך שיחה בין שתיים מהאחיות, כשאחת אומרת שהיתה רוצה לחזור הביתה, אבל שתיהן יודעות שאין מקום כזה עבורן – בית.
הטרגדיה היא שלאף אחת כמעט מהדמויות אין מקום שהוא בית.
הסיפור מתרחש בין קנדה לירושלים, בין עבר להווה.
הפרעות אכילה, דור שני לשואה, משפחה שמתפרקת וכל אחד משלם מחיר נוראי, חזרה בשאלה, קבלה או אי קבלה הורית, הם רק חלק מהנושאים העולים בספר. ויש עוד שאני לא מציינת מחשש ספויילר.
אם נדמה לכם שזה יוצר עומס- טעות בידכם.
שוב, בזכות עריכה מהודקת ומבריקה של נועה מנהיים, ובזכות הכתיבה של שפרה קורנפלד. תראו למשל איך היא מיישמת את הכלל הנפלא של show don't tell
“ויש דברים שאת לא מספרת, אבל אני רואה. חבורה שמופיעה פתאום במעלה הזרוע. כתם סגול שמתפשט וגדל עד שהופך לחום ונמוג לצהבהבות ירקרקה. כמו ציורי המים הישנים שמצאתי פעם במחסן של הבית הישן, מתחת למדרגות. ציפורים, דגים ונחשים מתעקלים בין שלוליות צבע. מייד ידעתי שהם שלך ושהם סוד. לא אמרתי לך אף פעם שראיתי אותם. וכמה הם יפים.
אני יודעת גם שאם יש כתם סגול בזרוע ימין — יש גם בשמאל, במקום שהידיים של מיכה לפת ואותך חזק מדי. ("זה קרה באשמתי,״ סיפור מספר שלוש, תמיד. "השתוללתי והוא היה חייב לתפוס אותי חזק. הוא פחד שאפגע בו — או בעצמי.״)”
ציטוטים נוספים שאהבתי
“סלט ירוק של עלים נבולים מתבוססים בווינגרט מתוק”
“פרפור של חשש גואה בתוך כלוב הצלעות.”
"אני לא מחפשת אשמים לנתק. רק יודעת שהוא חזק מכל קשר"
כאמור למרות הכאב זהו ספר שיש בו גם נחמה וחסד, ואפילו אופטימיות
"ניסים קורים כל יום. לפעמים אנחנו אפילו מצליחים לראות אותם.״
