אתחיל בוידוי, עד לפני כשבוע היה הסופר אגור שיף אלמוני עבורי, כשקראתי את גב הכריכה האחורית של ספרו החדש ״אלמוניות״ ( הוצאת עם עובד)הופתעתי לגלות, כי לא זו בלבד שזהו הרומן החמישי שלו, אלא גם שספרו הקודם היה מועמד לפרס ספיר ב2014.
זו לא היתה ההפתעה היחידה שציפתה לי, ההפתעה הנוספת היא שהספר לא היה מה שציפיתי מהתקציר, הוא היה הרבה יותר מהנה וקליל ממה שחשבתי.
אבל בואו נתחיל בצורה מסודרת.
מעט על העלילה ללא ספוילר:
הסופר ארם פריש, הסופר יואל און ואשתו של און נחטפים מפסטיבל ספרות במרקש, ומוחזקים כבני ערובה, לא ברור מי חטף אותם ומה בדיוק הוא רוצה.
במקרה שלהם קנאת סופרים אינה מרבה חוכמה כי אם מרבה צרות אחרות, לא אגלה לכם מה הן, רק אומר שבניגוד למה שנדמה אולי מהתקציר מדובר בספר מצחיק, שמעניק תחושה של הזייה כיפית ולא מסוכנת.
ממה נגרם התענוג שלי מהספר?
ראשית אני אוהבת ספרות ארס פואטית, כך שסיפור על שני סופרים שנתקעו יחד בעל כורחם במדבר, ועוד תחת סכנת חיים הוא כבר מבטיח טוב, מעבר לכך, במהלך השבי מתחיל הסופר יואל און, שהוא הידוע ועטור הפרסים שבינהם לכתוב ספר חדש, אלא שבאין אמצעי כתיבה בידיו הוא מתחיל לספר את הסיפור בקול בתקוה שאשתו תזכור ותקליד אותו כשיסתיים המעצר.
בהמשך מסיבות שלא אגלה לכם, ממשיכים גם האישה וגם הסופר הנוסף, ארם פריש את אותו הסיפור.
כך שלא רק שיש לנו סיפור בתוך סיפור, יש כאן סיפור עם שלושה קולות בתוך סיפור, ובנוסף לכך, הסופר ארם פריש כותב בראשו מכתבים לאשתו ולאמו, יאמר לזכותו של אגור שיף שהוא עושה זאת בצורה טובה כל כך שלמרות הסגנונות השונים היצירה המתקבלת זורמת וטבעית.
יש רגעים שנוגעים ברגש, למשל המכתב של ארם לאמו המתה, אבל רוב הזמן זה פשוט ספר שכיף לקרוא ולהתפעל מהיכולות של הסופר, מהיום הוא כבר לא אלמוני עבורי.
