בעוד כמה שעות הילדים שלי מסיימים ללמוד בחטיבה.
רגע, משהו לא הגיוני במשפט הזה.
הילדים שלי? מסיימים כיתה ט? כבר?? מה קורה פה??
עוצמת לרגע את העיניים ורואה תחנות בזמן.
ישששש הריון. סוף סוף!
כעבור 7 חודשים:
פגייה, הרבה דפיקות לב, מוניטורים, גיליונות רפואיים( הקדמה לגליון הציונים?)
7 שבועות מאוחר יותר-
הביתה בשמחה רבה, אבל גם בפחד שאין דומה לו.
5 שנים מאוחר יותר, חזרתי מאסיפת הורים מקדימה בגן עירוני ואמרתי לצדיק:״ אפשר לישון בשקט. האפרוחים בידיים טובות״
שנתיים אחר כך-
היום הראשון בכיתה א׳, להם אין בעיה ,זו אני שלא הפסקתי לבכות. אם רק הייתי יודעת כמה טוב יהיה להם בשש השנים הקרובות, הייתי חוסכת הרבה מאוד טישו:)
עוד קפיצה, אני בשבתון בבית ,הם כבר מספיק גדולים כדי לחזור לבד(לא היה כביש לחצות) והנסיך מצחיק אותי כל פעם מחדש בצעקות מקצה הרחוב:״ אמא- מה יש לאכול?״
לא עזר כלום. זה קורה לו גם היום, רק הצעקות התחלפו בשיחת טלפון מהאוטובוס..
שוב לא הספקתי למצמץ ו-
טקס סיום כיתה ו׳
הפעם אלו לא רק דמעות התרגשות, זו גם פרידה מצוות נפלא, אנשים שהאושר של הילדים שלי באמת היה חשוב להם. אשרינו שזכינו. וגם דמעות של דאגה -מה יהיה בחטיבה? מי יאהב ויעטוף, אבל גם ידרוש ויאתגר אותם ככה?
אתם יודעים מה? סך הכל היה בסדר.
ועכשיו בחדר הסמוך האפרוחית שלי מתארגנת, הנסיך עוד משחק במחשב( בנים, תוך שלוש דקות הם מוכנים ) ואני מנסה להבין-
איך זה קרה בדיוק? מי הרשה להם לגדול כל כך מהר?