נכנסתי לחנות הספרים כדי לקנות מתנה, הגעתי לקופה כדי לשלם ופתאום ראיתי אותו מול עיני
מה?? יצא ספר חדש של אשכול נבו? מתי? למה לא מספרים לי?
התברר שהוא הגיע לחנויות יום קודם.
באותו יום התאפקתי. לא קניתי. אמרתי לעצמי שאזמין אותו בספריה, גם ככה יש לפחות חמישה שמחכים לי בתור.
אז אמרתי.
כעבור יומיים כבר נכנסתי לחנות ספרים אחרת ורכשתי אותו.
למה? כי זה אשכול נבו, שכתב את ״ארבעה בתים וגעגוע״ ו״משאלה אחת ימינה״ המופלאים,
את ״ צימר בגבעתיים״ שקראתי בהנאה למרות שאני לא חובבת סיפורים קצרים בדרך כלל. ואת ״ נוילנד״ המיוחד כל כך, שאמנם איתגר את הריכוז שלי , לא התמסר בקלות כמו קודמיו, אבל בהחלט הצדיק את המאמץ.
כי במשך השנים שחלפו מאז קראתי את נוילנד, בדקתי אחת לתקופה בתקווה האם יצא ספר חדש שלו והתאכזבתי לגלות שלא( יצא ספר ילדים. תודה רבה. לא מספיק לי)
כי ספר חדש של אשכול נבו הוא עבורי הבטחה חגיגית.
הוא לא איכזב
קראתי את ״המקווה האחרון בסיביר״ במשך שלושה ימים. גמאתי אותו יהיה תיאור מדוייק יותר.
אני לא יכולה לגלות לכם כלום על העלילה מבלי ליצור ספוילר, אבל כן אספר שאשכול נבו לוקח את הקורא בשבי.
העלילה ישראלית ומוכרת עד כאב ויחד עם זאת יש תחושה כאילו אנחנו מתהלכים בסרט אבסורד.
מן מרקחת מכושפת ויחד עם זאת משעשעת.
לאורך כל הספר היתה לי תחושה שאשכול נבו משקיף על האירועים
(בעלילה ובמציאות) במעין חיוך דק קריצה בעין אחת ודמעה בשניה.
״ כעבור שבוע הציג בפניהם היועץ את המודעה המוכנה, ובה תצלום ענק של דנינו ושורה אחת: ממשיכים בתנופה. אברהם דנינו.
ובן צוק, שנשאל לדעתו, לא הצליח להתאפק ואמר, יפה מאוד, באמת מודעה מרשימה, אבל חסר לי כאן קצת פירוט. תכנית פעולה. מצע.
והיועץ- שכבר צבר מספיק ביטחון בינתיים- גיחך בגלוי:
מצעים זה למיטה. לקמפיין פוליטי צריך רק מסרים פשוטים וקליטים.
שחוזרים עליהם. וחוזרים עליהם. ושוב חוזרים עליהם.
״ ממשיכים בתנופה״ חשב בן צוק במרירות. שתי מילים. ובעצם למה להכביר? אולי אפשר לקצץ עוד. שתהיה מילה אחת ואולי תספיק אפילו אות אחת. ואולי אפילו אות אחת לא צריך. ולא צריך תמונה. רק קבוצה ריקה של מסרים. וחושך על פני תהום״
על זה נאמר אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.
והמסרים של אשכול נבו עוברים, לא כקבוצה ריקה. ולכל אות שם יש משמעות.
את הספר הזה כדאי לקרוא יותר מפעם אחת , ואין לי ספק שבכל קריאה עולים רבדים נוספים.
כדי שלא תחשבו שרק סאטירה וכאב עולים מן הספר הנה דוגמא שניה:
״ הנס הגדול מכולם הוא לא הוצאת מים מן הסלע,ולא הורדת המן מהשמים, ולא בקיעת ים סוף לשניים, הנס הגדול מכולם מתרחש כששני אנשים נפגשים בזמן הנכון והופכים להיות מקום, מקום של ממש כל אחד בשביל האחר. ״
בעיניי אפילו הפסקה הזו לבדה היא סיבה מספיק טובה כדי להתאהב כל פעם מחדש באשכול נבו
נכון?
להמלצות על ספרים נוספים לחצו כאן
