מאז שקראתי את ״הנכדה של מר לין״ אני עוקבת בשקיקה אחר כתיבתו של פיליפ קלודל, ועד כה לא התאכזבתי.
אחת החוזקות שלו היא היכולת לכתוב ספרים שכל כך שונים מזה ויחד עם זאת לשמור על הרמה הגבוהה ועל סיגנונו הייחודי.
עם כל הציפיות האלו הגעתי אל ספרו החדש, ״העץ של בני הטורג׳ה״ בתרגומו של שי סנדיק.
לשמחתי הרבה הוא עמד בציפיות.
מעט על העלילה ללא ספוילר:
גיבור הסיפור הוא קולנוען מצליח. חברו הקרוב ביותר הוא אז׳ן, מפיק קולנוע, אשר מותו ממחלת הסרטן פותח ומניע את עלילת הספר.
לרוב אני משתדלת להימנע מספרים שסופם העצוב ברור מלכתחילה, החיים מספקים מספיק טרגדיות, ואני עוד לא התאוששתי ממותה של בת׳ מ״נשים קטנות״..
יחד עם זאת כשמדובר בספר של קלודל ובהוצאת תמיר סנדיק, אני לא מוותרת לעצמי.
עד מהרה הבנתי שלמעשה ״העץ של בני טורג׳ה״ הוא לא ספר על מוות. מדובר בספר על תרומתו של המוות לחיים. כן כן תרומתו ולא סתם השפעתו, וזה הזמן להסביר את שם הספר:
טורג׳ה הוא כפר באינדונזיה, בו ביקר גיבור הסיפור ושם הראו לו אנשי טורג׳ה עץ מיוחד במינו. עץ הנמצא ביער, כמה מאות מטרים מתחת לבתי הכפר:
״העץ הוא קבר השמור לפעוטות שמתים בחודשים הראשונים לחייהם: בגזע העץ מגלפים חור. מניחים בו את המת הקטן עטוף בתכריכים. סוגרים את הקבר העֵצי באריגה של ענפים ובדים. אט־אט, לאורך השנים, שיפת העץ נסגרת ושומרת את גופת הפעוט בתוך העץ, תחת קליפתו המגלידה. כך, צעד אחר צעד, מתחיל המסע שמוביל אותו אל השמים, בקצב הסבלני של צמיחת העץ.״
גיבור הספר מהרהר בינו לבין עצמו:
״אנו קוברים את מתינו. אנו גם שורפים אותם. מעולם לא היינו מעלים בדעתנו למסור אותם לעצים. אף על פי שלא חסרים לנו יערות או דמיונות. אך האמונות שלנו נסדקו ואינן מהדהדות עוד. אנו מקפידים לערוך טקסים שרובנו מתקשים להסבירם. אנו מוחים מעולמנו את נוכחותו של המוות. אצל בני טורג'ה המוות הוא מוקד קיומם. ובכן, מי צודק?״
בשאלה הזו וכל הנגזר ממנה עוסק למעשה הספר. כמובן שאין כאן עניין של מי צודק, אלא שאני באופן אישי מוצאת את עצמי יותר ויותר מבינה כי גישתם של בני המזרח הרחוק אל המוות כחלק ממעגל החיים,היא בריאה יותר, ומאפשרת להתמודד עם כאב הפרידה מבלי שיהפוך לסבל שאין לשאת אותו עבור הנשארים בחיים.
הכנות של קלודל נוקבת ומחייבת את הקורא לאותה כנות כשהוא מתבונן פנימה, הקריאה בספר ה;היותר מכל היא התבוננות. התבוננות של הקורא בהתבוננות של הכותב. התבוננות של הקורא אל העולם סביבו בעקבות מה שקרא.
התבוננות שמביאה איתה תובנות ותבונה.
קלודל עצמו הוא גם קולנוען, כמו הדמות הדוברת בספר והספר אכן בנוי כסרט קולנוע אמנותי משובח.
העלילה היא משנית לאיכות הצילום, לרזולציות, לזוויות לעריכה, מה הוא בוחר להראות ולא פחות חשוב, מה הוא משמיט.
כמו בסרט, גם כאן חלק מהתמונות הן פלשבקים, והפער בין מה שהוא ידע בזמן ההתרחשות, למה שהוא יודע בעת ההיזכרות יוצר אמירה בפני עצמה.
הנה כמה ציטוטים שבחרתי מתוכו:
״לפעמים נראה שהשתיקה היא הדיאלוג העמוק ביותר שמנהלים אלה שמבינים זה את זה.״
״נדמה שהמת חי חיים נפרדים שהתנהלו במסלולים מקבילים, בלי להתמזג. לפעמים נראֶה לנו שרק אנחנו מנהלים קשרים עם האחרים, חולקים איתם רגעים, מכירים אותם. אובדנם מעמת אותנו עם רבגוניותם. היו כמה וכמה אָזֵ'נים. ולכן מוטב שלא להפגין קנאה או רכושנות. ההיעדר מציב אותנו בעמדת שוויון. הוא שולל מכולנו באותה מידה״
אל תוותרו על הספר, קראו אותו בלגימות איטיות, אפשרו לעצמכם עצירות של התבוננות.
לקריאת המלצות על ספרים נוספים של קלודל לחצו כאן
