כתבתי לא מזמן כי ספר טוב לא חייב להיות מרגש( ספר מצויין כן חייב בעיני, אבל זו כבר פתיחה לדיון חדש). ספרים, כמו בני אדם, יכולים להיות מרגשים או מצחיקים, חכמים או קלילים, מעוררי מחשבה או נוגעים ללב, ורצוי שיהיו שילוב של לפחות כמה מהתכונות הללו.
ספרו של פדרו מאיראל ״ השנה החסרה של חואן סלווטיירה״ (הוצאת קרן ליברוס) מעניין, בעיקר בשל הנושא המקורי שלו, והעריכה המהודקת, אין שום פרט מיותר בספר. נהפוך הוא , מדובר בספר שזכה לפתוח בראשי קטגוריה חדשה ושמה ״קצר ולעניין״ 111 עמודים, פרקים קצרים וכתיבה שמזכירה כתיבה עיתונאית, כמעט דוקומנטרית.
מעט על העלילה ללא ספוילר:
חואן סלווטיירה הפך בגיל תשע לאילם לאחר שנפל מגבו של סוס דוהר. עשרות שנים מאוחר יותר, לאחר מותו, יורשים שני בניו מחסן ענק עמוס גלילי בד ארוכים בהם תיעד בציור את כל חייו, מעין יומן מצוייר.
היצירה מעוררת את סקרנותו של בן הצעיר, אשר פותח את הגלילים ומתחיל להתחקות אחר חיי האב דרך יצירתו. כשהוא מגלה כי חסר גליל אחד ובו מתועדת שנת 1960 הוא יוצא למסע חיפוש אחריו.
האם התגלה הגליל החסר? ומה עוד התגלה? את זה תקראו בספר עצמו.
כפי שכתבתי, אחד הגורמים לכך שהספר מעניין הוא הנושא המקורי. הבחירה של אדם אילם לתעד בציור את כל חייו, יום אחר יום, בלי הפסקה אף לא ליום אחד, היא כשלעצמה מעוררת עניין.
גם הכתיבה עצמה, דווקא בשל היותה מינימליסטית, מבליטה את המיוחד בציורי האב, את סגנונו היחודי שהופך את הציור הדו מימדי למשהו חי, חסר גבולות, כמעט כמו החיים.
בשתי מילים- מומלץ ומפתיע
