יש ספרים שהקריאה בהם היא מפגש ממלא לב עם בני אדם אחרים שלא רק שאינם מודעים לקיומי, הם אפילו לא אנשים ממש, אלא דמויות ספרותיות, ובכל זאת, בשר ודם או לא, הם אמיתיים לחלוטין, אחרת איך תסבירו את ההרגשה שלי?
זה מה שקרה לי עם ספרה של ורדה הורביץ ״התנ״ך של אמא״.
למזלי הוא יצא במהדורה הדיגיטלית בדיוק ביום בו בישר לי גופי כי הוא זקוק למנוחה ארוכה. מאחר ויום קודם שבתה את ליבי תמונת הכריכה( עיצוב דפנה ציביאק) מיהרתי לרכוש את הספר ולהשתרע על הספה.
בלי שהבחנתי חלפו כמה שעות ואני כבר הייתי שבויה עמוקות.
מעט על העלילה ללא ספוילר
נעמי היא מעצבת וילונות, נשואה שלא באושר. אמה היא היחידה שיודעת את כל סודותיה. נעמי יוצאת על פי בקשת אמה לחפש את אחיה האובד, חיים. בחיפושיה אחר האח שחזר בתשובה היא מגיעה לסמטאות חרדיות ואת כל השאר תקראו בספר.
בספר יש למעשה שני מסעות. המסע החיצוני שאליו יוצאת נעמי כדי למצוא את האח, והמסע הפנימי, בו היא מתקדמת באמצעות זרם התודעה, נעה על פני זיכרונות, מדלגת בין זמנים קדימה ואחורה, מהרהרת, משוחחת בליבה עם דמויות אחרות.
השילוב של שני המסעות יוצר מארג מרתק ואינטליגנטי, ולא פחות חשוב, הכתיבה של ורדה הורביץ יוצרת הזדהות רגשית. הסופרת לא מהססת לנוע בין העבר להווה, בין המציאות החיצונית שלה לזו הפנימית, היא סומכת על הקוראים שלה והדבר מוסיף מימד עומק לחווית הקריאה.
כמעט מהעמודים הראשונים היתה לי תחושה שאני ממש מכירה את המשפחה הזו, תחושה שהתחזקה ככל שהתקדמתי בקריאה.
יש לא מעט כאב בספר, ועם זאת יש חמלה רבה והומור שמרכך את הכאב. הציטוט הבא ממחיש את ההומור, ויותר מכך הוא בעיני דוגמא לכך שאי אפשר שלא לאהוב את האמא הזו, אמה של נעמי:
״נזכרתי בחיים, שמספר לאמא על כתונת הפסים ועל בכיו המר של יעקב, כשהיא מכניסה מצרכים למקרר, ואומרת על האחים של יוסף ״מנוולים״, וסוגרת את המקרר ושואלת אותו, ׳תגיד, חיים, בכל התורה שלך אין משפחה אחת בלי פרובלמות, אה?׳ גרסתה המעודנת לטולסטוי ולמשפחות האומללות.”
אני לא יכולה לגלות לכם למה הוא הספר נקרא כך מבלי להסתכן בספוילר, אבל כן יכולה לומר שזו בחירת שם מוצלחת, כמו גם שמות הדמויות:
נעמי, שבהיותה האחות הבכורה, דור שני לשואה, גדלה מינקות להיות זו שתפקידה הוא להנעים את החיים למי שכבר סבל דיו.
חיים, אחיה הצעיר, שכמו החיים עצמם הוא סוער והפכפך ומלא רגש ואהוב.
גם בחירת המקצוע של נעמי אינה מקרית בעיניי, מעצבת וילונות. היא למעשה הופכת את החפץ שתפקידו להסתיר את אור השמש לאביזר נוי. אמנות ההסתרה במיטבה.
האמת היא שאני יכולה להוסיף ולכתוב עוד ועוד, מאחר ויש בו לא מעט רבדים, אלא שאשאיר לכם את ההנאה לגלות מעט בעצמכם.ֿ
המלצה שלי- אל תוותרו עליו.
