קדמו לו "לגופה של אהבה"(ספרית הפועלים) ו "אין נסיכים בנתניה"(הקיבוץ המאוחד)
המבנה של "חזרה" מיוחד מאד.
אלו שלוש נובלות שונות, אשר מספרות למעשה את את אותו סיפור משפחתי, מנקודות מבט שונות ובגופים שונים.
"את" – הנובלה הראשונה, המספרת היא הנכדה, הפונה אל סבתה ומנסה להבין את הסיפור האישי ומשפחתי שלה ממרחק השנים.
הנובלה הזו מתרחשת בשנות השבעים עם פרספקטיבה לשנות החמישים, בהן הייתה הסבתא אישה צעירה.
אפשר לגלות את הבדלי התרבות והשפעות התקופה.
"את ידעת, לאוכל יש השפעה על הבן אדם. הוא גשר בין הגוף לנשמה. הוא החיבור האמיתי בין בעל לאישה. בגלל האוכל שבישלת לו כל השנים הוא נשאר איתך. את לא יכולה סתם ככה לקום ולעזוב. מי יבשל לו?"
מצד אחד זו הייתה תקופה אחרת. מצד שני יש השפעה בין דורית שעוברת. שאלות לגבי זכותה של האישה לאושר, לאהבה אמיתית. תהיות לגבי הבחירות בזוגיות לעומת האוטומט.
"היא" הנובלה השנייה מתארת את חיבוטי הנפש של הנכדה. כבר אישה בוגרת. נשואה, אם לילדים בוגרים.
האם בעלה בוגד בה?
האם היא באמת רוצה לדעת?
ומה תעשה אם כן? מי היא ללא המערכת הזוגית?
האם היא באמת אוהבת אותו? אולי היא רגילה אליו וחוששת לגלות מי היא כשהיא לא אשתו?
כל הנובלה מתרחשת בטווח של כמה ימים בהם היא עוקבת אחריו, בודקת, מגלה , או לא.
בתוך כך יש מקום גם לקולם של ילדיה הבוגרים.
ההבדל בתפיסות בינה ובינם ניכר. הפרספקטיבה של התקופה ניכר, ועם זאת שובר לב לקרוא על אישה שנשארת עם כבר שבוגד בה, כי היא לא מאמינה שמגיע לה יותר, שהיא שווה משהו.
"אבא שלך, את זוכרת, כשהעזת סוף סוף לדבר, אבא שלך לא הסכים שתעזבי את מנפרד.
הוא אמר לך שמנפרד הוא בעל טוב. הוא אמר לך, הוא אמר לך, אם היה בעלך חולה בשחפת חלילה האם היית קמה והולכת ממנו? אז אחד יש לו שחפת והשני יש לו מחלה של נשים. הוא אמר שאת לא טובה.
ואת, שבלב שלם אפשר לומר כי רק טוב לב יצא ממך כל חחיך, קיבלת מאבא שלך את האמירה שאת לא מספיק טובה.
חוץ מזה אישה לבדה זה לא טוב. עם מי תלך לחתונות? עם מי תשב בחגים?"
הציטוט הזה הוא מהנובלה הראשונה, אבל האמונה הזו עוברת כחוט השני בין הדורות, היישר אל הנכדה.
על האימא זה דילג. ככל הנראה כי היא יפה מאוד. כואב ככל שיהיה, בזכות היופי שלה היא גדלה עם תחושת ערך שונה.
מה זה אומר בעצם? מה זה אומר על העולם שבו כדי להרגיש ראויה את צריכה להיות יפה מאוד, או חלק מזוג?
דבר נוסף שניכר הוא ההבדל המשמעותי שהיה פעם במנטליות בין ירושלים לתל אביב.
באותה תקופה בה לא היה אינטרנט, ולא היו רשתות חברתיות ששמרו על קו אחיד.
"אני" הנובלה השלישית היא פרקי ממואר בהם מתבוננת המחברת, אותה נכדה שהיא כבר אישה בוגרת בתהליך הכתיבה של שתי הנובלות הראשונות. תוהה מה בין דמיון למציאות ומה תפקידה של הכתיבה.
אהבתי מאוד את שתי הנובלות הראשונות.
הכתיבה של רחל היימן מצוינת. היא מכניסה אותי לתוך הראש שלה.
הדמויות חיות בין היתר בזכות הדיאלוגים.
רחל היימן מיישמת היטב את הכלל החשוב "show. Don't tell"
"ידעה שאם יש לו מישהי היא לא תדע מיהי. האינטרס שלו להסתיר גדול מהאינטרס שלה לחשוף. זה כנראה שילוב שמאפשר להמשיך מערכות יחסים מקולקלות."
"חזרה" הוא ספר לירי עצוב. כוחו בכתיבה המצוינת של רחל היימן ובמבנה המיוחד של שלושה גופים שנותנים תמונה שלמה.
נותרתי עם תחושת עצב ומחשבה- כמה חשוב שכל ילדה תגדל עם הידיעה שהיא ראויה, מספיק טובה בפני עצמה והערך שלה לא תלוי בהיותה חלק מזוג.
