"כל העומרים שהיו לה" הוא אחד הספרים העצובים ביותר שקראתי בחיי, כולל כל ספרי השואה שקראתי.
הוא גם אחד המצוינים שקראתי בשנים האחרונות, בוודאי בקטגוריית ספרי הביכורים.
"אבל למה? למה אני צריכה את כל העצב הזה? למה אי אפשר קצת אוויר בתוך המועקה הזו?"
שאלתי חברה שקראה אותו אף היא. הנה הגיעה התשובה שלי לעצמי:
ראשית, טיפת האוויר הגיעה בפסקה האחרונה, כמו בחיים- אם שרדת את כל המהמורות בדרך, מגיע לך לעצור, לנשום, לזכור שכמו בקלישאה – החיים ממשיכים.
שנית- לספר הזה יש חשיבות עצומה בהעלאת מודעות לנושא שמושתק בחיים האמיתיים, וכנראה גם בספרות לא זכה לחשיפה מספקת.
אתם מכירים אותי, נושא חשוב הוא לא סיבה מספקת לקרוא ספר, אבל הספר הזה הוא לא רק חשוב, הוא כתוב היטב, הוא נכנס לנשמה, מהרגע הראשון.
מעט על העלילה של "כל העומרים שהיו לה" ללא ספוילר
חיים ורותה יושבים שבעה על בנם, עומר, ששם קץ לחייו, אחרי שנים ארוכות של התמודדות עם פגיעה נפשית.
במהלך השבעה מנסה רותה לפענח את תמונת חייו של עומר. היא מבינה שמה שהיא חשבה על עומר, הוא רק חלק אחד בתצרף, ומנסה לחבר יחד את "כל העומרים שהיו לה".
היא מחפשת תשובה לשאלה מה גרם לו להפוך מהילד המאושר שהיא זוכרת, לנער פגוע הנפש, ולאיש שבחר למות.
העלילה מתפרשת על פני ימי השבעה, מפגשים עם מנחמים שונים, מכתבים תמונות וסיפורים, מרכיבים את "כל העומרים שהיו לה".
אורנה ורכובסקי פורמת את פקעת היגון לחוטים, ואפילו לסיבים מהם עשוי כל חוט.
הכתיבה שלה חדה ורכה בו זמנית.
יש בה מטפורות יפות כמו למשל "זנבות העוגות שנותרו מן היום שחלף"
"מאזינים לדממה שרעמה בסלון ביתם, מנקה ומרחיקה את הזמזום וההמיה האין-סופיים שהצטופפו והצטברו בכל פינה בבית לאורך היום."
"במילותיו לא היה צבע"
היא מתייחסת לקלישאות אותן מביאים איתם המנחמים, במעט הומור ציני והרבה חמלה.
הספר מאיר זרקור על פגועי הנפש בחברה שלנו.
ישנן מחלות שהן כמו סרטן של הנפש, אלא שבניגוד לסרטן מתווסף להן מימד הבושה וההסתרה.
סודות והסתרה הם רכיב רעיל גם עבור אדם בריא וחזק נפשית, קל וחומר למתמודד.
היא עוסקת בשאלות כמו, האם מחלת הנפש ארבה שם מתמיד ופרצה רק בעקבות טריגר זוועתי שנחשף אליו, או שאין קשר בין השניים?
האם לחיות בקהילה כמו קיבוץ הופך את ההתמודדות של החולה, או של המשפחה האבלה לקשה יותר או פחות?
האם כדי להגן על קרוב משפחה אהוב אחד מותר לפגוע בקרוב אהוב אחר?
ובכלל איך פועלים במקרה של דילמות ערכיות? מה עושים כשערכים מתנגשים?
אורנה ורכובסקי רק מציפה את השאלות. היא לא מציגה תשובות.
אולי כי אין באמת תשובות לשאלה הזו, ואולי כי לא זה תפקידה של הספרות.
תפקידה הוא לספר סיפור, ואת זה היא עושה מצוין.
כשהעצב כבר היה קשה מנשוא, הגיעה הפסקה האחרונה בספר:
"מחר בבוקר נעלה לקבר, ואחר כך נחזור הביתה, ונאכל צהריים, ונצטרך להתחיל להיזכר איך זה מרגיש כשיום רגיל – עם סידורים ועם עבודה, עם חדשות ברדיו ושמש ורכילויות. נהיה עם הבנות, ונהיה עם הנכדים, ונעבוד ונקרא, ונמשיך לחיות חיים רגילים- ונשמח ונכעס ונצחק ונכאב, נהיה מרוצים ולא מרוצים, וכל הזמן נאהב אותו וכל הזמן נתגעגע אליו, ונכעס עליו, ונכעס על עצמנו על שאנחנו כועסים עליו, ונצליח לבכות לפעמים – ולפעמים לא נצליח – ונבין זה את זו – אבל אותו לא נבין – וככה יהיה לתמיד נשארנו אנחנו."
