קראתם פעם סיפור חיים (אמיתי, לא פרוזה ספרותית) שגרם ללב שלכם לפעום חזק יותר? שנדמה היה לכם שאתם לא קוראים אותו אלא שהמחבר יושב על הכתף שלכם ומדבר אליכם בשקט?
זה בדיוק מה שקרה לי עם הספר ״לא מכין קפה למלאך המוות״ אותו כתב אהרון מרגלית( הוצאת עם עובד)
לפני שאגיע למקור שמו המיוחד של הספר הקדמה קצרצרה:
אל הספר הזה כנראה לא הייתי מגיעה אילולא נשלח אלי, ואיזה מזל שהוא נשלח אלי.
לא הייתי מגיעה אליו כי הוא נמצא במדור הביוגרפיות וכתב אותו אדם חרדי, וכן, אני מודה כי לצערי עדיין אני נופלת למלכודת הדיעות הקדומות שלי מפעם לפעם, וכנראה שהספר הזה נועד בין היתר ללמד אותי את השיעור הזה.
יחד עם זאת, מרגע שחזרתי איתו מהדואר לא יכולתי להתעלם משמו, וכך פתחתי, התחלתי לקרוא ו- בגללו ויתרתי על אי אלו שעות שינה.
אהרון מרגלית הוא אדם דתי, חרדי, הוא וכל אחיו שירתו בצה״ל. אחד מאחיו אף נפל במלחמת ההתשה.
הוא עצמו חלה בפוליו בגיל שנתיים וחצי בצורה הקשה ביותר, למעשה אילולא עיקשותה של אמו היה הפעוט נפטר. את הפרטים המלאים לא אגלה מחמת ספוילר, אך כן אספר שמרגלית, ששני הוריו איבדו את מרבית משפחתם בשואה, התעקש להתנדב לצה״ל במלחמת יום הכיפורים ואף סיכן את חייו. מגיל שנתיים וחצי הוא ניצל ממוות פעם אחר פעם, לעיתים מתוך מזל( או כמו שהוא מאמין בזכות ההשגחה העליונה) לרוב בזכות כוחות עצומים שלו ושל הסובבים אותו. מכאן גם שמו של הספר, הוא מסרב לקבל עליו את גזר הדין, להתייאש ולחכות למוות או במילים שלו״ לא מכין קפה למלאך המוות״
אילו כוחות? בין השאר, לקיחת אחריות על גורלו, נכוו אמונה היא כוח עצום, בין אם זו אמונה דתית כמו שלו ובין אם זו אמונה אחרת, למשל אמונה ביכולת הגוף להתרפא, או אמונה בכוחות עצמך, ויחד עם זאת גם מאמין גדול כמותו מבין שאמונה שאין לצידה לקיחת אחריות על גורלך, פנייה לרופאים באסרטיביות, למידת הנושא ועוד, לא מספיקה. או כמו שלמדתי בבית הספר היסודי״ אלוהים עוזר רק למי שעוזר לעצמו״
אין בספר הזה אפילו גרם של הטפה, אלא רק סיפור חיים ממלא השראה, אותו הוא חש צורך לספר בכדי לעזור למי שנמצא במצבים בהם היה הוא.
בזווית אישית, אני מתמודדת עם שתי תסמונות אוטו אימוניות( פיברומיאלגיה ודלקת מפרקים), לשמחתי הרבה אף אחת מהן אינה מסכנת חיים ובכל זאת שאבתי השראה רבה מהספר. כבר זמן רב אני מרגישה שהריפוי שלי לא יכול לבוא מהתרופות וטיפולים משלימים לבדם, חייבת לבוא הרוח ולהתגייס לעזרתי, יחד עם זאת לא פעם אני עצמי לא מבינה מה זה אומר, מה הכוונה לגייס את הרוח? נחישות ואופטימיות יש לי בשפע ובכל זאת, אני מרגישה שלא זו התשובה, יש משהו עמוק מזה.
חלק מהתשובה מצאתי בספר. לא תשובה של חזרה בתשובה, כאמור, לא בה מתמקד הספר, אלא תשובה אחרת, תשובה שמחברת אותי חזק יותר לעצמי, למשמעות, לדרך החיים בה אני בוחרת.
למי מתאים הספר? לכל אדם, גם אם אינו מתמודד עם אף סכנת חיים, ורק רוצה השראה לחיים משמעותיים או במילותיו של אהרון מרגלית:
״פגשתי אנשים בריאים, חסונים בגופם, שמתו בעודם בחיים״
אסיים בציטוט מהאפילוג בספר, קצת ארוך, אבל באמת שכל מילה כאן חשובה, דווקא מפני שהיא נכתבה על ידי מי שכבר עשרות שנים מכיר מקרוב את כל סוגי היגון והסכנה האפשריים:
״אני מאמין שגורלו של אדם, לא רק אורך חייו, נכתבים במרומים. למרות זאת, אני מאמין שיש לאדם השפעה עצומה על מציאות חייו וכי ביכולתו לבחור בצורת התמודדותו עם המציאות.
אני מאמין כי בידינו לקבוע את גישתנו לכל מאורע או התרחשות בחיינו, גם אם לרגע נדמה שהם מטלטלים אותנו עד אבדן העשתונות.
אני מאמין כי על פי התייחסותנו למאורעות, תחושותינו ותגובותינו יש בכוחנו להשפיע לא מעט על המציאות המתהווה.
אני מאמין שכאשר אנו משכילים לפעול נכון, בידינו לכווץ ולצמצם את הצדדים הלא נעימים שהמציאות כופה עלינו. לא פעם נופתע לגלות כי בהערכתנו הראשונית שגינו בתפיסת המציאות.
״בכל מצב יש אפשרות לנהל חיים מלאים, ובכל אדם, בכל אחד ובכל אחת מאיתנו, יש כוחות אנושיים סמויים המשוועים לגילוי ומעניקים כוח אדיר למי שבוחר להיעזר בהם.״
