מדיאה, הטרגדיה היוונית הקלאסית היא אחת היצירות שלמדתי בתיכון וזכורות לי עד היום. זה היה בתקופה שהמציאות היתה פחות שקופה לנו. מקרים של רצח ילדים על ידי הוריהם ואפילו התעללות של הורים בילדיהם נשמעו כמו המצאה זוועתית של דמיון חולני, לאלה מאיתנו שזכו לא להכיר מציאות שכזו.
שנים אחר כך צפיתי בהצגה ב״הבימה״ כשאת דמותה של מדיאה גילמה גילה אלמגור. נשמתי נעתקה. ממש כך.
גם היום, כשקראתי את המחזה בתרגומו של שמעון בוזגלו היה בתוכי חלק שקיווה לרגע שאולי לקח לעצמו המתרגם חירות יתר ומנע את הרצח. כמובן שהוא לא עשה זאת.
בדרך כלל אני נמנעת מספוילרים, אלא שבמחזה שנכתב לפני למעלה מאלפיים וארבע מאות שנה, אין באמת דבר כזה ספוילר. מה גם שהסוף הוא לב ליבו של המחזה.
על העלילה של מדיאה
מדיאה היא בתו של המלך אייאטס, אשר הבטיח לתת ליאסון את גיזת הזהב. גיזת הזהב שתציל את חייו של יאסון מידי המלך פליאס.
במקום לקיים את ההבטחה מקשה אייאטס על יאסון ומעמיד את חייו בסכנה.
למזלו של יאסון, מדיאה מאוהבת בו, ולכן היא מוכנה לעשות הכל עבורו. גם לבגוד באביה ולהערים עליו, בתמורה לכך שיאסון יתחתן איתה.
בעזרתה של מדיאה משיג יאסון את גיזת הזהב והשניים נמלטים מאביה של מדיאה הרודף אחריהם.
כדי לעכב את האב רוצחת מדיאה את אחיה, מבתרת את גופתו וזורקת אותה לים.
זה כבר אמור לרמוז לנו משהו עליה, נכון?
המחזה עצמו מתחיל כמה שנים מאוחר יותר. למדיאה ויאסון יש כבר שני ילדים.
יאסון נוטש את מדיאה לטובת נסיכה אחרת.
מדיאה הנבגדת נשבעת לנקום. שיאה של הנקמה המתוכננת היא רצח ילדיה, כדי לגרום לאביהם לכאוב.
מזעזע? כן, בהחלט.
מזעזע עוד יותר שמדיאה, מצטיירת במחזה, בחלקו לפחות כאישה שפויה, היא אפילו אוהבת את ילדיה וכואבת את מותם שאותו היא עתידה לחולל.
ברגע מסויים היא אפילו כמעט עוצרת בעצמה. אבל רק כמעט, שכן יותר מאשר היא אוהבת את ילדיה היא שונאת את יאסון, אביהם ואוהבת את גאוותה.
אני לא חושבת שאני מבינה היום את אוריפידס, המחזאי שכתב את מדיאה יותר מאשר בתיכון. איך אפשר להגות במוחך זוועה כזו?
להגנתו יאמרו שני דברים.
הראשון הוא כי המחזה מבוסס על מיתוס עתיק שקדם לו. הוא לא המציא אותו ממוחו הקודח.
השני, עצוב יותר. אנחנו מכירים מהמציאות לא מעט מקרים בהם הורים, מוכנים לפגוע בילדיהם כדי לפגוע בבני הזוג שלהם.
לעיתים אפילו לרצוח אותם. כנראה שאוריפידס באמת לא המציא ממוחו הקודח.
על קריאת מחזות
מחזה נקרא באופן שונה מרומן, או מכל ז׳אנר סיפורי אחר, למרות שבסופו של דבר הוא מגיש סיפור.
כמו שכותב המתרגם במבוא:
״לתפיסתי, מחזה- כל מחזה- הוא רק אחד המרכיבים של הצגת התיאטרון( עם התפאורה, התאורה, המוזיקה והתנועה) לא יצירה ספרותית עצמאית.״
כבוגרת מגמת תיאטרון בתיכון קראתי מחזות רבים מאוד ואני בהחלט מסכימה עם תפיסתו של שמעון בוזגלו.
זו הסיבה לכך שעם כל אהבתי הגדולה לתיאטרון אני אוהבת יותר את חווית הצפיה בהצגה, מאשר קריאת המחזה.
יחד עם זאת, לכל מי שקורא מחזות, בין אם להנאתו הפרטית ובין אם כהכנה להעלאת הצגה התרגום של שמעון בוזגלו מנגיש ומיידד מאוד את המחזה העתיק.
