"מי שסוכתו נופלת" – ספר הביכורים של צבי בן מאיר(הוצאת הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים. עריכה- יואב רוזן) קרא לי לקרוא אותו לאט. לתת לכל מילה ולכל סימן פיסוק לחלחל.
לכל אחד מהם יש משמעות, כולם יחד יוצרים חיים עצובים מאוד ועם זאת מלאי אופטימיות, חמלה, חסד ואהבה.
מעט על העלילה של "מי שסוכתו נופלת" ללא ספוילר
הספר נפתח ביום הגט של ביני(בנימין) ואסתר. כשהתחתנו היה ביני תלמיד ישיבת הסדר. כמו כל חבריו בישיבה הוא רצה להתחתן.
"כולנו נורא רצינו להתחתן. לא רצינו זוגיות, לא רצינו אהבה, גם לא דיברנו על מין או על אינטימיות, או על יופי נשי, רק רצינו להתחתן"
"כולנו. כולנו רצינו להתחתן. זו הייתה משאת הנפש הכמוסה והגלויה של רווקי הישיבה כולה. זו הייתה מטרה, יעד, השלב הבא, ההגשמה."
למרות הנאמר בציטוט הזה ביני אהב מאוד את אסתר, גם היא אהבה אותו מאוד. גם ביום הגט, כמה שנים ושני ילדים מאז החתונה, הם עדיין מאוד אוהבים זה את זו.
ביני מסתיר סוד מאז היותו נער. הוא מה שנקרא במגזר "בעל נטיות הפוכות" כלומר הומוסקסואל. אסתר ידעה על זה עוד לפני החתונה.
ביני מספר את סיפורו כשהוא פותח ביום הגט חוזר אל העבר , מימי ישיבת ההסדר דרך ההכרות עם אסתר, האהבה המתפתחת ביניהם ואחר כך ממשיך אל הימים שאחרי הגט.
על הכתיבה של צבי בן מאיר
צבי בן מאיר יצר בכתיבתו מארג תלת ממדי כמעט. הוכנסתי לליבו ומחשבותיו של ביני לסירוגין עם ליבה ומחשבותיה של אסתר, ממש כאילו הייתי חלק מהם ולא כקוראת דמויות.
איך הוא עשה זאת? חלק מההסבר הוא השימוש של הכותב בסימני הפיסוק בדיאלוגים. השאלות מסתיימות בנקודה ולא בסימן שאלה.
כך נוצר טון מאופק, עצוב. כאילו ביני מספר את הסיפור בלי "לעשות דרמה" או ללחוץ על בלוטת הרגש. מה שכמובן מאפשר לקורא מרחב תמרון רגשי.
בנוסף העובדה שכל משפט מסתיים בנקודה מכריחה את הקורא להיות מעורב, לקרוא קריאה פעילה כדי להבין האם זו שאלה.
אם נדמה לכם שזה עוצר את שטף הקריאה או מתסכל את הקורא- נהפוך הוא.
הכתיבה שלו נקייה מכל קלישאה, חפה מכל סטיגמה או אג'נדה. למעשה היא חפה מכל דבר שהוא לא אמת צלולה.
על מה הספר "מי שסוכתו נופלת"?
לכאורה צבי בן מאיר כתב סיפור על הקושי להיות הומו בחברה דתית. למעשה הוא כתב ספר רב רבדים.
על מחירים בלתי נסבלים שגובים סודות הסתרות ושתיקות.
"ואני שתקתי וחשבתי שכשיש מילים ולא אומרים אותן זה יותר נורא ממי שבכלל אין לו מילים"
על נאמנות לאמת העצמית כנגד כל המוסכמות החברתיות, על אהבה גדולה שלא מספיקה, שדווקא בגללה הפרידה הכרחית.
"אנשים מתגרשים, אמרה לי אסתר, זה חלק מהחיים. חלק מהחיים, כן, אמרתי לה בשקט, אבל למה דווקא חלק מהחיים שלנו."
על הבדידות הנוראית כשאתה מרגיש חריג בחברה.
"כל מיני היו. רק אני לא היו. זאת אומרת כמוני. כמוני לא היו."
יש גם ביקורת על החברה הדתית
"לפעמים אני כועסת על החברה, המשיכה אסתר, החברה הדתית שמתעלמת כבר שנים ועוצמת עיניים מכך שיש אנשים או נשים
שלא יכולים להתחתן באופן רגיל ודוחפת הומואים להתחתן עם נשים ומבטיחה להם שיהיה בסדר ומכחישה את זה שזה בכלל קיים וחושבת שזו איזו סטייה או יצר הרע כזה שיעבור״
"מי שסוכתו נופלת" הוא ספר ישראלי מאוד, הן מבחינת הנופים והמקומות, הן מבחינת הנוף האנושי והן מבחינת כאב הקיום היומיומי שלנו מול הפיגועים והשריפות
"הרדיו באוטו נדלק ואִתו נדלקו החדשות ושמעתי שמישהו נדקר ולא הצלחתי להבין אם על רקע פלילי או על רקע לאומי ולא הצלחתי להבין גם איפה נדקר, אם בירושלים או בתל אביב או בבני ברק או בנתניה או באום אל פאחם וגם למה נדקר לא הבנתי, וגם איפה בדיוק־בדיוק בגוף ואת מי השאיר אחריו, אישה וילדה או אישה וילד או רק הורים או הורים וגם אח וגם אחות ומי מצא אותו ואם הספיק לצעוק לפני שנפל על המדרכה. ואם נפל על המדרכה או שאדמה רכה ספגה את נפילתו. לא הצלחתי להבין שום דבר והקריינית כבר עברה בקולהּ הצלול לספר על השרֵפה הגדולה ביער בן שמן שלא מצליחים לכבות ובירושלים מריחים את העשן כבר יומיים לפחות ואסתר אמרה לי אתמול שבטח כל עצי האורן בירושלים מפחדים נורא והיא יודעת שעצים לא מפחדים משום דבר ובכל זאת היא אמרה את זה וגם אמרה ששרֵפה זה הדרך של הטבע להגיד משהו, כי אין לטבע מילים"
לסיכום, "מי שסוכתו נופלת" הוא אחד הספרים היפים ביותר והזכירים ביותר שקראתי.
