כשהתפרסמה הידיעה על מותו של המלחין נחום(נחצ׳ה) היימן, ידעתי שאקדיש את המדור לזכרו. הוא אמנם לא היה משורר, אך הטקסטים שבחר להלחין, וחיי הנצח שנתן למילים דרך המוזיקה ממחישים כי מלחין הוא לפעמים משורר מעבר למילים. גם מלחין הוא לפעמים געגועים למילים, לבית שתמיד אהבנו.
כשחשבתי איזה שיר לבחור מייד עלה בתוכי האחד, אשר מאז שמעתי אותו בפעם הראשונה, הילך בי קסם, שירה של רחל שפירא :
אנשי הגשם
״אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם
הם כבר למדו איך להצניע את עצמם
טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם
טיפות גדולות זולגות על עלבונם.
את מרוחקת ואינך רואה אותם
הם מקבצים את חיוכייך בגניבהט
ומבטך עוד לא פגש במבטם
עוד לא אמרת להם מילה טובה.
אם אהובייך יפקירוך
אם תחניק אותך בגידה
אם לשלום כבר איש אותך לא יברך –
אנשי הגשם יכתירוך
למלכתם היחידה
ויחלקו איתך את לחם צערך.
עודך חוגגת ואינך זקוקה להם
אנשי הגשם מביטים בך בחמלה
לו רק יכלו היו נותנים את חייהם
לשמור אותך מעוני או מחלה.
אנשי הגשם ממתינים לך בפינה
נאמנים כצל, סבלניים כזמן
וכל יום שעובר, כל חודש, כל שנה
לוקחים אותך לעבר מפתנם.
כשאוהבייך ישכחו
וכל כלבייך ינבחו
אנשי הגשם יאספוך אל מיטתם.
והם ירימו את ראשך
ויאמצו את ייאושך
לחממך בפרורי אהבתם.״
אני זוכרת את עצמי תוהה שוב ושוב, ומנסה לברר, מי הם אותם אנשים? מדוע הם נקראים אנשי הגשם?
אי הידיעה לא הפריעה להנאה מהשיר, נהפוך הוא, כפי שמצוטט המשורר היפני, באשו, בספר ״הדרך הצרה לאוקו״:
״ שיר החושף את עצמו בשבעה מתוך עשרה, הוא שיר טוב, אך שיר החושף את עצמו בחמישה מתוך עשרה, לא יישכח לעולם. ״
והנה הביצוע היפהפה של חני ליבנה
