כשקראתי את ספרה של דידי גולן ״קשת מעל מגדל השעון״ חשבתי על כך שלא פעם מה שרע לחיים טוב לספרות.
החיים של גיבורת הספר רחוקים מלהיות טובים, למרות שבלי ספוילר אני יכולה לומר שיש נקודת אופטימיות בסיומו.
הגיבורה, קדרית צעירה, גרושה, אביה נפטר, אמה מאושפזת במחלקה ההמטולוגית בבית החולים, מצבו הנפשי של אחיה הצעיר מדרדר עד לאשפוז, והמסע בין שני בתי החולים האלה אותם היא מכנה בית החולים של הגוף ובית החולים של הנפש, מערער בתוכה סכר של זיכרונות מודחקים.
שני עוגנים בחייה הם חברה בעלת חנות בשוק הפשפשים בשם מרים, ויונתן, בעלה לשעבר, לא ברור למה נפרדו, לא בטוח שברור להם.
אם הייתי צריכה לספר לכם רק על מה הסיפור היו מספיקות שלוש שורות, אלא שכמו בכל ספר טוב ה״איך״ הוא שעושה את ההבדל.
הגיבורה נעה בין יפו לירושלים, בין בית חולים אחד למשנהו, בין זיכרונות העבר לחזיונות. לעיתים המעברים לא לגמרי ברורים, לקורא ולגיבורה גם יחד, וכך יוצרת הכותבת הזדהות עם תחושת המועקה ואי שקט שמלווים את המספרת במסעה.
הנה שלושה ציטוטים שמדגימים את ה״איך שעושה את ההבדל:
״האיזון האצילי, הנינוח, אהבת האדם של אבא נבעה מתפיסת העולם ההומנית הטבועה בו, אך לא פחות מהנדיבות שאפשרה לו העמידה האיתנה בעולם שבו הכל מונח במקומו, עולם שבו לבעיות נמצאים פיתרונות אחרי שעובדו בתבונה ובשיקול דעת והוצאו לפועל בנחישות. עולם שהוא בדרך כלל יציב והחריגות ממנו הן היוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל. עולם המתקיים על רצף, חוליה אחר חוליה, תקלות ובעיות לא קוטעות אותו, אלא זקוקות להלחמה, והיציבות בו נשמרת. לאחר שנשלפה ממקומה אבן הראשה לא ניתן עוד לבחון את העולם מנקודה בטוחה. לא את הווה, לא את העתיד, אף לא את העבר.״
״בהיעדר אור חיצוני נדלקים פנסי הפנטזיה, נוצצים באורם הכוזב, הכרחיים כל כך לחייה, והיא משיבה לעצמה את כוחה, שאותו גזלה ממנה המציאות בעזות מצח.״
״הסתירה בין דלות ההישגים בפועל לחלומות הגדולים לא הטרידה אותה או שכך לפחות נראה למתבונן מהצד. היא חלפה בין המציאות לפנטזיה במעוף עוצר נשימה בפזיזותו, אך שניות זו הולידה מלחמה הרסנית ותמידית, שבה הושגו ניצחונות זמניים, פעמים מצד הפנטזיה, פעמים מצד המציאות.״
