״בית מלאכה לגעגוע״ הוא מפעל שמוכר לי היטב. לפעמים נדמה לי שנולדתי עם בלוטת געגוע שנמצאת בפעילות יתר תמידית.
פעם חשבתי שגעגוע הוא מצב שקשור למשהו חיצוני, העדרות, התרחקות. הכל נכון ועם זאת יותר ויותר אני מבינה שגעגוע, יותר מכל הוא מצב תודעתי, פנימי.
כשהילדים שלי היו תינוקות בני יומם וישנו בחדר הסמוך( וזה לא קרה הרבה שהם ישנו…) היו פעמים שהרגשתי את הגעגוע אליהם.
כשהייתי בטיול בטולדו אשר בספרד, הרגשתי, בכל הגוף ממש, געגוע למשהו שהסתיים מאות שנים לפני שנולדתי.
כן, כבר מזמן הבנתי שגעגוע נוצר מתוכי, החיים החיצוניים יכולים רק להעצים אותו, אבל אואו כמה שהם יכולים להעצים.
לעיתים מספיק חפץ פשוט כמו סל קניות כדי לעורר אותם מתרדמתם.
אלה חלק מהמחשבות שהתעוררו בי כשקראתי את השיר הבא
״בית מלאכה לגעגוע״/אפרת מור מילמן
בֶבֵית הֲמלָאכַה, סֶדר הַיוֹם עָמוס
סַגסֹגֶת המָתכות שֶמֵהם מותַכִים חֲיינו
מורְכֵבת מִשַאון , דִיוק, תַקלות, עִקְבִיות
חַרִיצות, יֵאֵוש, וחומַרִים אֵיכותִיים
(לא תַמִיד יש אֵפְשרות לֵכַך).
נַכון שֵלכוֹבֶד הַשַנִים מִשְקַל רב
אַך זאת רַק אִם הַמתַכות
אָצִילוֹת.
בִּישִׁיבוֹת הָעֲבוֹדָה, אַשֶר
נֶעֱרָכוֹת
בְּמִגְרַשׁ חֲנָיָה
עַל יד שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח
בִּקְרִיאוֹת רַמות בֵין חֲדַר
הָאַמְבָּט לַשירותִים
(לִכְאורַה) אֵין דַבר
מִמַה שֶהַיה
בֵינינו בַּחֶדֶר הַטָּחוּב
מדִמעותֵינו בז'בוטינסקי,
בֶעודך דוחֵק רֵגל בין השֵינַה שלי
לעֵרות שֵלך
והופֵך את הדוחַק לאָרמון
מֵרוַוח
אַבַל לֵעיתִים (דֵי קְרובות אַנִי נֵאלֵצֶת לְהוֹדוֹת בִיני לֵבֵין עַצְמִי)
אַפִילו מַשא סַל קְניות כָבֶד מִן הַרכֵב
אֵל בֵיתֵנו
יַכול לִרְקֹעַ בִי גַעגוע אֶליך.
קראתי את השיר הזה שוב, ושוב, כי משהו בו הפך לי את הלב, ואני לא אקלקל לכם את החוויה ואנתח אותו( בכלל ניתוחים נועדו לשיעורי מדעים, לא לשיעורים על החיים)
יכולתי להרגיש את מירוץ החיים המאתגר שבו אנחנו לפעמים כמו ספינות החולפות זו על פני זו, או כמו שכתבה יפה כל כך אפרת
בִּישִׁיבוֹת הָעֲבוֹדָה אַשֶר
נֶעֱרָכוֹת
בְּמִגְרַשׁ חֲנָיָה
עַל יד שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח
בִּקְרִיאוֹת רַמות בֵין חֲדַר
הָאַמְבָּט לַשירותִים
ובתוך אותו מירוץ מטורף, עולה חזק כל כך געגוע, אל מי שהיינו, או אולי נדמה לנו שהיינו?
דווקא המקום הלכאורה קשוח הזה של בית מלאכה, מתכות , ריקוע, מעורר את אחד הרגשות הכי רכים והומי לב עבורי- הגעגוע.
אני אוהבת את הכתיבה של אפרת, אני עוקבת אחרי הפוסטים שלה, לאחרונה גיליתי גם את השירים והבלוג שלה(קישור בתחתית הפוסט הזה) ומה שמשותף לכולם הוא היותה כותבת בעומק ובאומץ, אמיתית, נטולת קליפות.
מבטיחה להמשיך לעקוב ולשתף גם אתכם.
את אפרת גיליתי דרך חברתי, עירית רובינגר לרון שהיא גם הצלמת המועדפת עלי, והצילום בראש הפוסט הזה הוא עוד הוכחה ליכולת שלה לספר סיפור נוגע ללב, גם ללא מילים.
הנה הקישור לבלוג של אפרת מור מילמן
