״הזמן שנפער״, הוא ספר מיוחד במינו.
נכון, כל ספר הוא מיוחד, אבל במקרה הזה אני מתכוונת לנסיבות כתיבתו ולא רק לתוצאה.
בשנת 2015, לקראת יום השנה ה-400 למותו של ויליאם שייקספיר, פנתה הוצאת הוגארת' האנגלית למיטב הסופרים והסופרות בעולם והציעה להם להשתתף בסידרת רומנים שייכתבו בהשראת מחזותיו של שייקספיר. בסופו של דבר נכתבו שמונה ספרים בהשראת מחזות שונים – כל סופר בחר את המחזה שעל פיו כתב.
"הזמן שנפער", הוא הראשון שיצא בסדרה הזו, והוא נכתב בהשראת המחזה "אגדת חורף".
אוהביה של מרגרט אטווד ישמחו לדעת שבשנה הבאה יצא לאור ספר אותו כתבה על פי המחזה ״הסערה״, שני הספרים בהוצאת חרגול.
גילוי נאות, למרות היותי בוגרת גאה של המגמה לתאטרון, ואהבתי הגדולה לספרות בריטית, שייקספיר מאתגר אותי, ולמען האמת מתסכל אותי.
מרוב תכשיטי שפה אני לא מצליחה לראות את הגברת עלילה.
עכשיו, אחרי שנהניתי כל כך מ"הזמן שנפער", אני חושבת שאחזור למקור ואנסה לקרוא שוב את ״אגדת חורף״
"הזמן שנפער" הוא לא מהדורה עכשווית של המחזה המקורי, אלא ספר עצמאי שנכתב בהשראתו.
הפרק הראשון בספר נקרא ״גירסת המקור״ והוא למעשה תקציר של המחזה המקורי.
אפשר, אך לא מומלץ, לדלג עליו, כי אמנם הסיפור החדש עומד בפני עצמו, אבל הקשר ביניהם מעניין ביותר.
מעט על העלילה של "הזמן שנפער":
ליאו, איש עסקים מצליח ושתלטן חושד שאשתו, מימי, זמרת מוכשרת וידועה, שנמצאת בסוף הריונה מנהלת רומן עם חברו הטוב ביותר, קסנו.
טירוף הקנאה גורם לו לשלוח את התינוקת לארץ אחרת, לשם הוא חושב שקסנו נמלט מזעמו.
אלא שהכל משתבש.
מימי נעלמת לחיים שאינם חיים, אלא קיום בלבד, התינוקת לא מגיעה אל קסנו.
אלמן מבוגר ושבור לב אוסף את התינוקת ומגדל אותה כבתו.
שבע עשרה שנים מאוחר יותר הנערה מתמודדת עם עברה ומנסה לתקן.
האם תצליח?
"הזמן שנפער" עוסק בין היתר בזמן, האם אפשר להחזירו לאחור?
האם יש דברים שהם בלתי הפיכים?
ומה הם מרחבי הזמן שנפערים?
ליאו אוהב מאוד את הסרט בו סופרמן מצליח לחזיר את הזמן לאחור ולהחזיר לחיים את לוייס שנהרגה בתאונה.
בחיים האמיתיים, לצערנו, זה בלתי אפשרי, ובכל זאת יש דברים שנדמה כאילו התקבעו והנה נמצאת הדרך לחזור ולשנות אותם.
או שלא…
לעיתים החזרה היא לצורך הבנה והתחלה חדשה, כזו שאינה מבטלת את העבר, אבל מאפשרת עתיד אחר.
"הזמן שנפער" הוא ספר רב משמעויות, ואני בטוחה שבקריאה נוספת יתגלו לי דברים נוספים.
כמו במחזות היווניים הקלאסיים בהם המקהלה היא גם דמות וגם סוג של מספר שסוגר פערים, כך גם בספר הזה יש פסקאות שלא ברור מי אומר אותן, מעין גרסה מודרנית של אותה מקהלה. קולו של המספר שפונה אל הקורא ישירות.
כמה ציטוטים שאהבתי במיוחד מתוך הספר:
