״ויקי ויקטוריה״ הוא ספרה השישי של גיא עד. לבושתי אציין שהוא הראשון שלה שקראתי. אין לי מה להגיד להגנתי. לא ברור לי איך פיספסתי כתיבה מצויינת כזו.
הספר יצא בהוצאת ״אסיה״ ובעריכתה המצוינת ומהודקת היטב של תמר וייס.
אני קראתי אותו ב״ עברית״ (קישור לדף הספר בתחתית הפוסט)
נתחיל משם הספר. אמנם הוא מזכיר מיידית את הסרט ״ ויקי כריסטינה ברצלונה״ אבל לשמחתי הרבה, בתור מי שהתאכזבה עמוקות ו השתעממה בסרט, בזאת מסתיים הדמיון.
״ויקי ויקטוריה״ הוא ספר מצוין, אשר בכל פעם שחזרתי אליו לאחר הפסקה שהחיים מחייבים, שמחתי לפגוש את הדמויות, משל היו חבר ותיק.
מעט על העלילה של ״ויקי ויקטוריה״ ללא ספוילר:
״ויקי ויקטוריה״ נקרא כך על שם שתיים מהדמויות בספר. שתיהן נקראו במקור ויקטוריה. אחת מהן קיצרה לויקי.
הן לא הכירו זו את זו והקשר בינהן קיים רק אצל הקורא ובמידה זערורית, אצל אחת הדמויות האחרות.
ויקי היא אם חד הורית, בת שלושים. יש לה ילד בשם דניאל והוא כבן תשע.
עד כה גרו אצל הוריה, בהוד השרון, שעזרו לה לגדל אותו.
כעת, לראשונה בחייהם, הם עוברים להתגורר בתל אביב. יחידה משפחתית עצמאית.
בדירה הצמודה מתגורר איזידור, אדם כבן חמישים פלוס,כבד ראייה ואתו נמצאת לרוב בת הזוג שלו, גאולה.
המעבר של ויקי לתל אביב, כמו באפקט הפרפר, גורם לאנשים סביבה לבדוק את חייהם ולהפסיק לעוור את עצמם.
גאולה ואיזידור בודקים את הזוגיות שלהם, שעד כה נדמתה יציבה.
גליה נוימן, חברתה של ויקי מהצבא, אשר את דירת הוריה בתל אביב, שכרה ויקי, בודקת את המיתוס ששייכה להוריה בכלל ולאביה בפרט.
מתי ליבר, אחיה של ויקטוריה השניה, מעז להכיר בגעגועיו לאחותו המתה ובודק את סיפור המוות שלה.
ודניאל מתעקש להבין מיהו אביו.
על מה הספר?
״ויקי ויקטוריה״ הוא ספר על קשר הורה- ילד כשמשהו משתבש,
על השפעת הבחירות שלנו כהורים על הילדים וגם להיפך.
על דבר אחד קטן שגורר אחריו שורה של השפעות מתגלגלות כמו אפקט הדומינו.
על כך שלפעמים שקר הוא הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות למען הילד, או זה לפחות מה שההורים יכולים בזמן נתון.
״חוסר הכנות שלה היה פיסת האימהוּת היחידה שהצליחה לפלות כעת למענו.”
על מצבים בהם אנחנו מתקשים להתבונן באמת, גם כשאנחנו מרגישים בה. כי האמת היא בלתי הפיכה.
״הספֵק שמר עליה, מנעדו עשיר, ולא היה לה כל עניין להחליף אותו עכשיו במשהו צר כל כך כמו האמת.”
על הכתיבה של גיא עד
אני מודה, ככותבת, גיא עד גרמה לי גם לקנא (התנחמתי ב״קנאת סופרים תרבה חוכמה״ וקיוויתי ללמוד ממנה)
היא בונה דמויות מרתקות, עגולות, אמינות, כאלה, שבפעם הבאה שאגיע לרחובות בהם מתרחשת העלילה- אחפש אותן.
הכוונה היא גם לדמויות המשניות ביותר, כמו המלצרית בבית הקפה, או היועצת בבית הספר.
היא כותבת בכנות אמיצה והאיפוק שלה כמספרת מחזק את הרגש אצלי כקוראת.
הכתיבה של גיא עד גורמת לי לרצות לצלם, למרות שאלו לא תיאורי נוף או משהו פיזי. העין המתבוננת שלה הופכת את הפנימי הנסתר לרוב מהעין למוחשי, ויזואלי.
הנה דוגמה:
״חייו כעיוור, עבודתו בחברת עיוורים, הרחיקו אותו מצער. הוא תמיד נאבק על דברים בסיסיים יותר, וכך גם העיוורים שהכיר, כאילו צער עמוק הוא סוג של מותרות.”
תל אביב היא לא רק המקום בו מתרחש הסיפור. היא לא תפאורה. היא דמות, ישות של ממש.
״היא יצאה לעשן במרפסת. לא ממש מרפסת, מין אדנית רחבה שאפשר היה לעמוד בה בקושי, להישען על המעקה ולהסתכל החוצה. אבל תל אביב קראה לזה מרפסת, וכך גם ויקי.”
״ויקי ויקטוריה״ יצא בהוצאת אסיה האיכותית. אני, כאמור קראתי אותו דיגיטלית ב״עברית״.
הנה הקישור
