״ולא נותר אף אחד״ נחשב בעיני רבים ליצירת המופת של אגתה כריסטי.
אני חושבת שאני אחת מהרבים האלה.
מבין כל ספריה שתורגמו וקראתי, בעיני, ״ולא נותר אף אחד״ הוא הגאוני ביותר.
כריסטי עצמה אמרה ב1977, שלושים ושמונה שנים לאחר ש״ולא נותר אף אחד״ יצא לאור:
״את הספר הזה כתבתי משום שהקושי שהוא הציב בפניי היה מרתק.
עשרה בני אדם צריכים היו למות בלי שהסיפור ייראה מגוחך ובלי שזהותו של הרוצח תתברר מאליה. כתבתי את הספר לאחר תכנון רב ועצום והייתי שבעת רצון מהתוצאה.
סיפור ברור וגלוי, מעורר תימהון, אף שפתרון הגיוני לגמרי בצידו; עד כדי כך שצריך היה אחרית דבר כדי להסבירו.
הספר התקבל יפה בקרב הקהל והמבקרים, אבל יותר מכל שמחתי בו אני כי יותר מכל מבקר ידעתי כמה זה היה קשה.״
אחרי שתקראו את הספר תבינו עוד יותר למה היה לה קשה ומרתק כל כך לכתוב אותו ובעיקר למה אני טוענת שהספר גאוני.
לגבי אחרית הדבר- כשקראתי את הציטוט הזה של כריסטי חששתי שאחרית הדבר תהיה הסבר מן הכותבת לקוראים ובכך תתקלקל הנאתי, אלא שגם כאן, הפתרון מבריק, ולא אוכל להרחיב מחשש ספוילר.
מעט על העלילה של ״ולא נותר אף אחד״ ללא ספוילר:
עשרה אנשים שונים, שלרובם המכריע אין שום קשר בינהם, מוזמנים על ידי מר מוני להגיע אל האי אותו רכש.
הם מגיעים, מניחים שצפויה להם חופשה מהנה, אלא שלא זו בלבד שהמארח שלהם לא נמצא באי, הם מקבלים מסר מאיים שמאשים כל אחד מהם ברצח.
מייד אחר כך מתחילה שרשרת מקרי מוות.
בזה אחר זה הם מוצאים את מותם בצורות שונות ומשונות.
מי הוא הרוצח? האם הוא אחד מהם? שהרי אף אחד אחר לא נמצא באי
ומצד שני…
את השאר לא אגלה כמובן.
ההצלחה הגדולה של אגתה כריסטי לא נובעת רק מיכולתה לרקום עלילות מפתיעות ולשחק מול הקורא כמו שחקנית שח מט משובחת.
הצלחתה הגדולה, נובעת, לדעתי, מיכולתה להכנס למהלכי הנפש של הדמויות, ולתאר אותם בצורה עמוקה ומבריקה.
הספרים שלה, הרבה יותר מהיותם ספרי מתח ותעלומה הם ספרים פסיכולוגיים.
הם גם ההוכחה שאפשר לבנות מתח מרתק בלי תאורי אלימות מפחידים ופלסטיים.
היא מיטיבה לתאר מה קורה לאנשים שגזר דין מוות פוטנציאלי תלוי מעל ראשיהם, ולא זו בלבד, הם גם מבינים שמלאך המוות הוא אחד מהם.
ועכשיו כשסיימתי לקרוא אותו, התעלומה היחידה שנותרה היא מהו ספרה הבא של כריסטי ש״עם עובד״ יוציאו לאור והאם הוא יצליח לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של ״ולא נותר אף אחד״
