״זאת אני, איווה״ הנובלה החדשה של גלית דהן קרליבך( הוצאת רני גרף) היא הזמנה להליכה על הקצה, או נכון יותר להתבוננות נטולת שיפוטיות במי שמתהלכת על הקצה.
אקדים ואומר, לא צלחתי את ספרה הקודם וזו ההוכחה שמשתלם לבוא אל ספר בעמדה נקיה, נטולת הנחות מוקדמות.
״זאת אני, איווה״ היפנט אותי.
גלית דהן קרליבך התקבלה לתכנית הכתיבה הבינלאומית לסופרים באיווה אשר בארצות הברית.
תכנית אליה מגיעים סופרים צעירים מכל רחבי העולם.
מתוך אותה חוויה נולדה הנובלה הזו, אך למרות שהסיפור כתוב בגוף ראשון, אין מדובר בתיעוד ביוגרפי, אלא ביצירה ספרותית.
ההבחנה הזו, שחשובה תמיד, וחווית הקריאה בספר הזה הביאו אותי לחדד לעצמי את ערכה המוסף של הספרות.
היא מאפשרת לי לחוות דברים, אשר לא רק שאין סיכוי שאחווה, אלא גם אם היו מתדפקים על דלתות חיי הייתי בורחת דרך החלון.
כאשר היא טובה היא ממוססת את כל ההתנגדויות, ומפשיטה את כל שכבות השיפוטיות.
זה בדיוק מה שגלית דהן קרליבך עשתה לי ב״זאת אני, איווה״.
מעט על העלילה ללא ספוילר:
הדוברת בסיפור, היא נציגת ישראל בתכנית הכתיבה הבינלאומית. היא נשואה ליותם, שנשאר בארץ.
בתוך מסע ההכרות שלה עם הנציגים האחרים, היא פוגשת מוזיקאי, ידיד של אחת האחראיות לתכנית.
דבר מוביל לדבר, וכמו הדמות בגילומה של גלן קרוז, מבשלת הארנבים מ״חיזור גורלי״, או הדמות בגילומה של קתי בייטס ב״מיזרי״, הקו שבין אהבה אובססיבית לטירוף נחצה שוב ושוב.
הכותבת מובילה אותנו אל הסיחרור בהדרגה. חלקו הראשון של הספר מעניק אשליה של ספר קליל ומשעשע.
לדמויות בסיפור אין שמות, הם נקראים בשמות המדינות שלהם, מה שיוצר טקסטים סרקסטים. למשל:
״אמריקה נתקעה אי -שם בין כיתה ה׳ ל-ו׳ בחלוקת התפקידים לוועדות קישוט ויום הולדת.
קניה, למשל, מסתמנת כסופרת פמיניסטית רדיקלית. כל מילה שיוצאת לה מהפה קשורה איכשהו לרוזה פארקס ולוועדה העליונה לזכויות נשים.
אומרים לה, ״בוקר טוב!״ והיא מציגה בתי שחי פרוותיים. שואלים אותה אם היא רוצה שינקו לה את החדר, והיא מתקנת ל״חדר משלה״. אומרים לה שהיא hot, והיא מאיימת במשפט שדה. ברזיל מדבר על זכויות אדם בימים ומתעמק בזכויות נשים בלילות.
נפאל מבשל נפלא. לטיבט יש הקומקום שהזמינה מאמזון וכל המדינות משתמשות בו.״
ככל שמתקדם הספר אנו מבינים יותר ויותר את עומק הבעיה של הדמות ולא יכולים להתיק ממנה את העיניים.
בניגוד לטלנובלה עם סוף צפוי מראש, לא רק שהסוף אינו צפוי, גם הדרך בה מוליכה אותנו הכותבת אינה מוכרת, חפה משבלוניות.
״הגורל אוהב להיות מחופש. אליהו הנביא שמשלים מניין. גברת זקנה וענייה שמנסה למכור תפוחים אדומים. הרמס מחופש לרועה צאן. הייתי צריכה לדעת. ככה אבא עזב את אימא- מישהי התקשרה אליו בטעות.
הגורל משתדל להיות אגבי כדי שלא יתפסו אותו אחר כך וישליכו אותו לכלא.
גמעתי את הספר בשעתיים נטו, אולי פחות, בעין אחת עצובה והשנייה מחייכת ומלקטת פניני כתיבה כמו ״ שיקגו עיר רצוחה״ או תיאור של אישה ״עונדת את ידו״ של גבר, ויש לא מעט כאלה בספר.
