״ילד רע״-יש דבר כזה? על ספרה של יעל שכנאי

גילוי נאות- אני אוהבת את יעל שכנאי, וגם את הכתיבה שלה.

גילוי נאות נוסף- את כל מה שאכתוב כאן הייתי חושבת על הספר גם אילו כתבה אותו פלונית אלמונית.

אהבתי מאוד את ספרה הקודם ״אור נדלק במרפסת״, וחיכיתי בסקרנות לספרה החדש ״ילד רע״

הוא לא רק ענה על ציפיותי אלא אף התעלה עליהן.

מעט על העלילה ללא ספוילר:

אווה היא עובדת סוציאלית, נשואה לגדעון, מאמן סייף. לשניים בן בכור, נדב, בן עשרים ובנות תאומות, ניב ורותם. בנות שש עשרה וחצי.

ההרמוניה המשפחתית נהרסת כשמתברר ששנתיים קודם לכן, רצח נדב הומלס, והמשיך לחיות את חייו יום יום כמו לא אירע דבר. רק כשמתגלה ראייה מכריעה והמשטרה עוצרת אותו מתברר העניין למשפחתו.

לא זו בלבד, אלא שנדב מסרב לדבר עם בני המשפחה וגם עם עורך הדין שלו הוא מסתפק במילים ספורות.

כל אחד מבני המשפחה, כולל זו המורחבת מתמודד בדרך אחרת. מכאן ואילך תקראו בעצמכם.

הכתיבה של יעל שכנאי אמיתית, עגולה, מלאת רגש מבלי ליפול לקלישאות.

כבר בעמוד 30 נכנסה בלוטת הדמעות שלי לפעולה.

למען האמת כל הגוף הגיב במהלך הקריאה, היו מקומות שהרגשתי צמרמורת של ממש, במקומות אחרים שמתי לב שנשימתי נעצרה, באמת, לא כמטפורה.

כמו בכל ספר טוב גם כאן יש הרבה יותר רבדים מציר העלילה המרכזי:

למשל תורשה מול חינוך. האם הרוע מוטבע בגנים? או כפי שהיא נשאלת בספר: ״האם יש די-אן-איי לרוע?״

השאלה הזו עולה לא רק מהסיפור המרכזי של נדב, אלא גם מסיפורה של אווה שנולדה בגרמניה וסיפורו של ישעיהו ניצול שואה שאביו היה קאפו.

אלה שאלות שקל לנו להדחיק. למי מאיתנו כהורים אין צורך להאחז באשלייה שהכל תלוי בחינוך שניתן לילדינו, שאם נעשה הכל נכון (מה זה נכון זו כבר שאלה אחרת) ילדינו יהיו בדיוק האדם שרצינו?

העימות עם זה נעשה אמנם בספר על ידי מקרים קיצוניים , של רצח, קאפו, שואה, אבל הם עוררו בי את המחשבה הזו שנכונה בכל קנה מידה, והזכירו לי את שירו של חליל ג׳ובראן על הילדים. ראו ציטוט בסוף פוסט זה.

רובד נוסף שעולה מהספר הוא על זוגיות במבחן, האם אהבה מספיקה? מה קורה כשכל אחד מבני הזוג מגיב בצורה שונה למשבר? מה קורה כשהערכים שלהם מתנגשים?

ועוד שאלה האם אהבה לילדים מחייבת קבלה רדיקלית? האם יחסנו לילד לא ישתנה באף מקרה? גם לא כשהוא רוצח או אונס? ואם ישתנה- היכן עובר הגבול?

האם יש הבדל בין אהבת אם לאהבת אב? בעוצמה? או באופן האהבה?

עוד רובד הוא תופעת הדור השני, שלישי ורביעי לשואה. בספר הזה היא באה לידי ביטוי גם בדור שני שלישי ורביעי של המפלצות ולא רק של הקורבנות.

רובד נוסף בסיפור הוא חברות נשית, לאווה יש שתי חברות טובות, מערכת היחסים בינהם ממחישה את מה שלשמחתי אני מכירה באופן אישי- חברות נשית היא נכס, לפעמים אפילו הצלה.

רובד אחרון שאציין הוא מעגלי החיים, והבדידות שהזיקנה מביאה איתה לרוב.

עוד מילה על הכתיבה בספר: היא כל כך אמיתית ומלאת רגישות עד שמתחשק לשהות בתוכה עוד, לקפוץ לביקור אצל ההדמויות.

נדמה לי שאחרי הקריאה בספר הזה אני אוהבת את יעל אפילו יותר. אי אפשר לכתוב ספר רגיש ומלא חמלה ואהבה עמוקה בלי להיות כזה בעצמך.

הנה השיר של חליל ג׳ובראן בו נזכרתי במהלך הקריאה:

״ ילדיכם אינם ילדיכם

כי פרי געגועי החיים אל עצמם:

כי באים המה דרככם אך לא מכם,

חיים עמכם אך אינם שייכים לכם .

תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,

כי להם הגיגיהם .

גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם

כי נשמתם מסתופפת בבית המחר –

שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,

כי החיים פניהם קדימה לא אחור, ולא יתרפקו על האתמול.

אתם הקשת ממנה כחצי חיים, ילדיכם שלוחים:

הקשת מבחין בשובל על פני נתיב הנצח,

ברצותו כופף קשתכם למען חציו הנורים למרחקים –

התרצו לידיו המותחות קשתכם,

כי אוהב הוא את החצים במעופם

גם את הקשתות הנענות לידו״