״לים אותו הריח״, ספר הביכורים של לימור מרגולין-יחידי(הוצאת כנרת. עריכה תמר ביאליק)
מספר סיפור אשר כל רכיביו מוכרים לנו, ונכתבו אינסוף ספרים עליהם, ובכל זאת הוא סוחף.
כמו שלים יש תמיד את אותו הריח, ובכל פעם מחדש אני מתענגת עליו.
עלילת הספר מתרחשת בעיקר בארץ מ1947 ועד 2010.
הדמויות בחלקן יהודיות, בחלקן פלשתיניות, יש גם שופט אוסטרלי מטעם המנדט הבריטי. מלחמות, מוות, אהבה.
כמו שכתבתי כלום לא חדש, אבל הדרך שבה לימור מרגולין-יחידי טוותה את העלילה, והדמויות האנושיות שבנתה, יוצרות ספר שקשה להניח מהיד, ומעורר מחשבות והזדהות.
מעט על העלילה של ״לים אותו הריח״ללא ספוילר
הרומן נפתח בלידה קשה, ב1948, חוזר ל1947 ומתקדם עד 2010.
הוא מספר את סיפורן של שלוש משפחות.
משפחת רביב, אשר בנה, אהוד נפל במלחמת העצמאות בקרבות ביפו.
משפחת עותמאן, משפחה ערבית עשירה מיפו, אשר הופכת מהר מאד למשפחת פליטים
ומשפחתו של השופט האוסטרלי, אשר ממונה בניגוד לרצונו כשופט בפלשתינה.
גורלן של שלוש המשפחות מצטלב כמה פעמים ברבות השנים.
על שם הספר ״לים אותו הריח״
לפעמים קשה לנו לזכור אחרי שנים רבות כל כך של מלחמות, שנאה ופחד משני צדדים.
אבל לים, כמו לכל הטבע יש אותו ריח ואותה אהבה ונחמה שהוא מעורר, לא משנה לאיזו קבוצה או עם אתה משתייך.
על מה הספר?
״לים אותו הריח״ הוא לא רק ספר על העבר והווה של הארץ האהובה והקשה הזו.
זה ספר על הורים וילדים, יחסי אחים, על המחיר שנשים משלמות, על המחיר שכולנו, נשים וגברים משני העמים משלמים.
על חלומות והחמצה, על געגוע ואהבה. בעיקר אהבה. על כל סוגיה.