״מותו של אהרון אלקלעי״, ספרה השני של עידית אלנתן הצליח להוציא אותי ממשברון קריאה, אבל גם אם אתם לא במשבר קריאה, רוצו לקרוא אותו.
יש בספר הזה כל מה שאני אוהבת ובמינונים הנכונים. דרמה טובה ואנושית, הומור שעוזר לנשום את הכאב שהסיפור מציף, אבחנות חכמות על המין האנושי והחיים בכלל, והמון המון ישראליות.
״מותו של אהרון אלקלעי״ מתחיל במוות, אבל הוא סיפור על החיים, על האפשרויות וההחמצות.
מעט על העלילה של ״מותו של אהרון אלקלעי״ ללא ספוילר
אהרון אלקלעי, בן שבעים ושתיים, יהודי בולגרי מיפו, נפטר בפתאומיות.
אהרון הותיר אחריו שלושה ילדים.
עופר, הבן הבכור, אשר מעולם לא הצליח בכלום, חוץ מאשר בהזיות סמים מטורפות בהודו, חי במשך שנים ארוכות עם אישה מבוגרת ממנו בהרבה, ומאז שנפטרה התקרב לדת.
דניאלה, בתו השניה של אהרון, אשר מאז ילדותה התעלמה מכל כללי המותר ואסור, ומתחה את הגבולות עד להתפקעות, נשואה למוסלמי אשר גדל איתה בשכונה.
תקופה מסוימת חיו יחד בנצרת, עד שחזרו ליפו. בנם הבכור עבר לחיות בראמללה.
בניגוד לשניים האלה, אשר מעולם או כמעט מעולם, לא זכו לאהבתו של אהרון ולאישורו בת הזקונים שלו היא מקור אושרו.
אלא שגם אהבה יכולה לחנוק ולסרס, ואת זה תגלה הבת רק לאחר מות האב.
כאמור מתחיל הסיפור במות האב ומשם חוזר ומספר את סיפור המשפחה.
מותו של אהרון הוא למעשה פילטר דרכו מתבוננת הכותבת ואנחנו איתה, על החיים של המשפחה, ועל החיים של כולנו.
בקלות רבה אפשר ליפול בספר כזה לקלישאות או אמירות שטחיות וכוללניות.
עידית אלנתן לא נופלת לשם. הדמויות שלה כולן עגולות, הכתיבה מלאת חמלה, ונדמה לי שהאג׳נדה היחידה שלה היא כי בני אדם הם דבר מרתק, נוגע ללב ומצחיק כאחד.
ההתבוננות דרך הפילטר של המוות מחדדת את חד פעמיות החיים.
גדלתי בבת ים, יש לי נציגות בולגרית קטנה במשפחה, ביליתי לא מעט ביפו, כך שהספר לקח אותי גם למחוזות אישיים, אבל אני בטוחה שהייתי אוהבת אותו גם לו היתה לי ביוגרפיה שונה.
