״משפחה. סיפור.״ ספרה של נירה מאי(הוצאת ״שתים״ עריכה- מירי רוזובסקי) הוא ספר אופטימי, כמעט במידה שהוא עצוב.
הוא אמנם מתאר תהליך של פרידה, אבל גם של היפרדות, כזו המאפשרת לכל אחד מבני הזוג ובני המשפחה למצוא את זהותו ומקומו, לראשונה מאז ומעולם.
מעט על העלילה של ״משפחה. סיפור.״ ללא ספוילר
איתן ומלכה, על פניו זוג יציב, הורים לשתי מתבגרות-שירה ונועה, במצב כלכלי טוב, מתרחקים זה מזו.
אין שום הסבר דרמטי, איש מהם לא בגד, שום אלמנט חיצוני לא שותף לתהליך הזה.
למעשה רמז להתרחקות נמצא בהגדרה- זוג יציב. זו לא בהכרח הגדרה שטומנת בחובה אהבה.
יציבות היא לא בהכרח מה שנדמית ככזו.
זה לא ספוילר אם אגלה לכם שמדובר בפרידה- זה כתוב בגב הספר,
״הפי אנד״ לא יהיה פה. ואולי דווקא כן? אולי הסוף הטוב הוא משהו אחר?
״ישב ברגליים משוכלות על אדמת הכורכר הפריך והנקבובי הנפרש לגדות הנהר, פורר לרגבים קטנים עם אצבעות הידיים
ואחר כך דפק עם אבן על אבנים קטנות עד שהפכו גרגירים קטנים ואז העיף אבנים קטנות בהקפצות קצרות ואחר כך ארוכות יותר ובחן את הנפילה של כל אבן קטנה כגדולה והשפעתן בנפילה על הסביבה.״
הפיסקה הזו היא לא רק תיאור מעשיו של איתן שיוצא לטיול בטבע, אלא גם דימוי לזוגיות המתפוררת שלו ושל מלכה, ולהשפעתה על הבנות.
כוחו של ״משפחה. סיפור.״ הוא דווקא באיפוק שלו. נירה מאי לקחה סיפור שאין בו טרגדיה ואפילו לא דרמה יוצאת דופן.
אין בגידות, אין ילדים קטנים, אין מאבקי משמורת או רכוש.
היא כמו מציבה מצלמה על חצובה ועוקבת אחר תהליך ההתפוררות של המשפחה.
כמו אומרת- ההתפוררות הזו לבדה, ואולי יה שלא היה שם מלכתחילה- הם כאב גדול ומספיק, שחולף מתחת לראדאר הספרותי.
אז הנה, בואו- תראו.
תראו איך נראית התפוררות של אשליה.
תראו לאן מובילות פשרות.
״אין סיפור אחד של פרידה. פרידה היא פוליפוניה של סיפורים.״
וכזה הוא ״משפחה. סיפור.״, אבל לא מדובר כאן בארבעה קולות שונים. אלא במספר אחד שמציג ארבע זויות ראיה שונות.
לא תמיד יש כאן כתיבה בגוף ראשון.
העצב הגדול בעיניי הוא שאין געגוע לאדם, איתן ומלכה לא מתגעגעים זה לזו.
מה שמחזק את התחושה שיותר ממה שהיתה כאן אהבה, היה רצון עז להקים משפחה,
ולכן כל זמן שהילדות היו קטנות והאנרגיות היו ממוקדות בתיפעול המשפחה, הכל היה טוב. כביכול.
מכאן גם הכאב, כי אמנם לא נשברה אהבה,מאבל נשברה משפחה.
הבטחתי לכם אופטימיות-
כל אחת מצלעות המרובע הזה מתגברת בדרכה ולומדת לא להתפשר יותר.
לסיום הציטוט ששרט לי את הלב
״להשתייך היא תחושה שמכירים רק אם היא חסרה לך״
