״קוביות של אושר״ הוא ספרה של אנה כ. אסטבי, בתרגומה של דנה כספי מנורבגית.(הוצאת מטר).
השם ״קוביות של אושר״ נשמע אולי כמתקתק, ולרגע עלול להטעות ולגרום לנו לחשוב שמדובר ברומן סכריני או לחילופין בספר רוחני ניו אייג׳י.
אלא שלא כך הדבר. ״קוביות של אושר״ הוא ספר בטעם מתוק מריר, בדיוק כמו השוקולד אותו מייצרות גיבורות הספר.
כמו השוקולד, וכמו החיים, יש בו מתיקות לצד מרירות, עצב וחיוך, אהבה וכאב.
אמרתי לכם, החיים.
מעט על העלילה של ״קוביות של אושר״ ללא ספוילר
סינה, מאיה, ליסבת, אינגריד וקאת היו קבוצה של חברות שלמדו יחד בתיכון בנורבגיה.
דרכיהן נפרדו כשקאת עזבה את נורבגיה ונדדה עם בן זוגה ברחבי העולם, במיוחד בכפרים נידחים ומקומות בהם יכלו ליזום פרוייקטים חברתיים אקולוגיים.
עשרות שנים מאוחר יותר, חבורת הנשים בנות שישים פלוס.
בעלה של קאת נהרג בתאונה. סינה היא אם חד הורית, בנה בן הארבעים ושבע הוא עצלן, נצלן ומכור ליוזמות כלכליות כושלות.
אצל מאיה מתגלה תחילתו של שטיון.
ליסבת מואסת בחייה המושלמים רק לכאורה, עם גבר בוגדני וחסר רגשות.
ואינגריד, מוצפת בדידות, למרות ובתוך משפחתה.
יום אחד מקבלות כולן מכתב בדואר מקאת.
היא מציעה להן להצטרף אליה לפיג׳י, להקים יחד מעין קומונה קטנה ואולי אפילו להקים מפעל ביתי קטן לייצור שוקולד מריר.
״נטעתי את רגליי באדמת פיג׳י ובכוונתי להישאר כאן עד לשקיעה האחרונה. מה דעתכן להצטרף אלי?
להשאיר מאחור את כל מה שהשתבש?״
לכולן כאמור יש סיבות טובות להצטרף. לחלקן יש גם סיבות טובות לא לעשות זאת.
כולן מגיעות, כל אחת ומטענה, הפיזי והרגשי.
בעזרתה של אטתה, מנהלת משק הבית המקומית הן לומדות את מנהגי המקום ויותר מכך לומדות את עצמן.
הן מחליטות להקים יחד עסק קטן לייצור שוקולד מריר ושמו כמובן ״קוביות של אושר״
כאמור הספר רחוק מלהיות מתקתק מדי.
כמו שאומרת קאט לאטתה:
״הן מבינות שהחיים כאן הם לא רק קוקטיילים בצל ואוכל שנופל מהעצים.״
אבל בגיל שישים ושש, הן גם מבינות שהחיים מספקים לנו את האושר בקוביות קטנות ומקריות וכשזה קורה כדאי להיות חכמים ולנגוס בקוביות.
״קוביות של אושר״ הוא קודם כל ספר על חברות נשית במיטבה.
למרות שלמאיה יש בת שתומכת בה ומוכנה לתמוך וללוות אותה במהלך החיים בצל האלצהיימר, היא מבינה את בחירת אמה להיות מוקפת בחברותיה. היא גם יודעת, כמונו הקוראים, שקאת תעמוד בהבטחתה והחברות יהוו עוברה משפחה חלופית ויותר מכך.
במהלך השנה הראשונה לחייהן שם הנשים אט אט מגלות את עצמן מחדש.
כך למשל, אינגריד המנומסת וסולידית עד שעמום מאפשרת לדמותה הפנימית הסוערת לקבל ביטוי.
סינה לומדת לשים גבול לבנה ולהתקלף מסודות העבר.
יש עוד הרבה. קראו בעצמכם.
דמותה של אטתה הזכירה לי את תפקיד המקהלה היוונית במחזות הקלאסיים.
השיחות שלה עם אלוהים שופכות אור על הנעשה בשאר חלקי הטקסט. דרך הפניה שלה לאלוהים יש מעין פניה לקהל.
בכלל, זה ספר שנהדר יהיה לראות אותו גם כסרט או הפקת תאטרון עשירה. אם כי סרט מתאים יותר כדי להעביר את נופי פיג׳י ומראות האוקיינוס השקט.
ספר שכיף לקרוא, ולהוקיר את החברויות בחיינו ואת קוביות האושר.
