״שנת השועל״, ספר הביכורים של רות עפרוני, נקרא בכותרת המשנה שלו ״רשימות מהיומן של אישה כמעט נורמטיבית״
נדמה לי שזה חלק עיקרי בסוד הקסם שלו.
מצד אחד כל מה שרות כותבת בספר הוא מוכר, מאוד מוכר, נורמטיבי, אבל רק כמעט.
וההבדל הזה, המילימיטר הבלתי נראה שעובר בין הנורמטיבי ולבין ה״כמעט״ הוא ההבדל שעושה את ההבדל…
הסיבה היחידה לכך שלקח לי שלושה ימים לסיים אותו, היא שהתחלתי לקרוא אותו בחופשה בברצלונה, אחרת הייתי מסיימת אותו תוך שלוש שעות, או פחות.
״שנת השועל״ כתוב כך שניתן לקרוא כל פרק כסיפור בפני עצמו, אבל כולם יחד יוצרים סיפור שלם, גדול מסך חלקיו.
מעט על העלילה של ״שנת השועל״
הסיפור מתחיל כשרות יוצאת לריצה בפרדסים של רחובות ורואה שועל.
בשנים הראשונות כשגרתי בנס ציונה, קרוב מאוד לאותם פרדסים עליהם היא מספרת, ראיתי לא פעם שועל חוצה במרוצה את הגבעות. (פעם אפילו ראיתי אותו חוצה כביש. לא במעבר חצייה, אל תגזימו…)
בכל פעם התלהבתי מחדש וילדיי היו משועשעים מההתלהבות שלי(אם כי מגלגלי עיניים יהיה ביטוי מדוייק וקרוב יותר לאמת) .
ההגיון אולי אומר שהייתי אמורה להיבהל, או לכל הפחות להתרגל ולהפסיק להתלהב, אבל זה לא קרה.
כשקראתי את ספרה של רות עפרוני, הבנתי פתאום ממה התלהבתי כל כך.
מחשבותיה של רות (כן, זה שמה של הדמות, כמו של הסופרת. הקו העובר בין בדיה למציאות לא מוגדר בכלל, וזה חלק מיחודו של הספר) נודדות בעקבות השועל שנעלם, דמיונה יוצא לריצה במקביל לגוף, והתוצאה היא- החלטה משפחתית- זה הזמן לצאת מהשגרה, המשפחה יוצאת לשנת שבתון בבוסטון.
״שנת השועל״ מתעד בצורה סיפורית את אותה שנה, ואת החזרה לארץ, תוך קפיצות פלשבקיות, לילדותה של רות ולסיפור המשפחתי.
מתחת למעטה הקליל כביכול מסתתר סיפור כואב, כמו שקורה בכמשפחות רבות מאוד, אלא שרות עפרוני כותבת אותו בקולה הייחודי, מרענן ומרתק.
הצחוק והכאב מעורבבים בו, כמו בחיים.
הכתיבה של עפרוני יוצרת תחושה של קירבה. כאילו היא ממש יושבת איתי כאן בבית קפה ומספרת, וזאת מבלי להתפשר על שפה, דימויים ושאר אמצעים אמנותיים.
לסיכום, ״שנת השועל״ הוא ספר שמוציא ממשברי קריאה. כיף לקרוא אותו, הוא סוחף, מצחיק, ועם זאת חכם ומרגש.
