״תדמייני שאת כוכבת״ הוא שמו של ספר שיריה החדש של שולמית אפפל. (הוצאת פטל)
לספרה הקודם קוראים ״פחות מאמת אין טעם לכתוב״ ונדמה שאין מוטו מדוייק יותר לשירתה הנוקבת, זו שלא עושה הנחות, לא לעצמה וגם לא לחיים או לקורא.
היא לא מייפה, היא לא משאירה פתח לספק או למילוט, היא משאירה אותי לעיתים בתחושת אי נוחות קשה, או כאב, אך אי אפשר להתעלם ממנה ובניגוד לחלק מהאחרים היא מצליחה להניח את אותה אמת כואבת מבלי להטיח. מעין זעקה אילמת.
״תדמייני שאת כוכבת״- גם בשם הספר יש רמז, אם כי זה רמז בדיעבד. את יכולה לדמיין שאת כוכבת, אבל במציאות את אותה ילדה כאובה.
הנה השיר הראשון שבחרתי מתוך ״תדמייני שאת כוכבת״ לסופשבוע זה.
שיר ערש/ שולמית אפפל
״תִּזְרְקִי אֶת הַמְּשֻׁגָּע וְתִשְׁמְרִי עַל הַהֵרָיוֹן
הִצִּיעָה סָבְתָא.
בַּת יוֹם נְשִׁימָתָהּ קַלָּה מַדּוּעַ לֹא הִטְבַּעְתְּ אוֹתָהּ בַּדְּלִי
שָׁאַל הַזְּמַן.
אֲבָל אִמָּא הִשְׁאִירָה אֶת שְׁנֵינוּ
וְתָלְשָׁה אֶת לִבֵּנוּ מֵחַיֶּיהָ מִדֵּי יוֹם״
נדמה לי שכל מילה אחרי השיר הזה מיותרת, ובמקום זה אצטט עכשיו את השיר הראשון מתוך אותו הספר. שיר שמסביר גם את קודמו וכנראה גם את כתיבת הכאב בכלל. יש בו אפילו רגע אופטימי.
החלל המחריד הנפלא/ שולמית אפפל
״הִתְפַּלֵּאתִי שֶׁהַיְּלָדִים שֶׁלָּהֶם שְׂמֵחִים. צוֹחֲקִים בְּקוֹל. מְחַכִּים
לְיוֹם הַהֻלֶּדֶת. מַטִּים אֶת הָרֹאשׁ וּמְקַבְּלִים בְּרָצוֹן לְטִיפָה. שִׂמְחָה
לֹא גָּרְמָה לָהֶם מְבוּכָה. הֵם הָיוּ מְבֹרָכִים. חִכּוּ לָהֶם בְּהִוָּלְדָם
וּבְכָל יוֹם שָׂמְחוּ בָּהֶם. הֵם דָּמוּ לְהוֹרֵיהֶם הָיוּ נִנּוֹחִים וְחִכּוּ
בְּרַכּוּת. כְּשֶׁהַחֲבֵרִים שֶׁלִּי הָיוּ יְלָדִים גַּם אֲנִי הָיִיתִי יַלְדָּה
אֲבָל רַק מֵחֹסֶר בְּרֵרָה וְשִׂמְחַת הַחַיִּים שֶׁלִּי אִלְמָלֵא הָיְתָה
חֲבוּיָה, לֹא הָיִיתִי שׂוֹרֶדֶת. הֶחָלָל הַמַּחְרִיד הַנִּפְלָא
נִמְלָא כְּשֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת״
אם השיר הקודם ושירים אחרים לא מעטים בספר גרמו לי לכאב נוקשה, לכעס על אותם אנשים שפוגעים בילדים, בא השיר הזה ומביא איתו גוון אחר של כאב. רך, מעורר רצון לחבק את אותה ילדה, לומר לה, זה בסדר, את כבר יכולה לשמוח בקול, אף אחד לא יפגע בך עכשיו.
והרגע האופטימי שהבטחתי?
החלל שנמלא. הכתיבה מרפאת.
לכו לחבק את הילדים, תוודאו שמותר להם לשמוח בגלוי.
סופשבוע נפלא.
