שיבה – קולם של המושתקים

IMG_4010אחד הדברים הנפלאים שספר טוב יכול לעשות, הוא לקחת אותנו למקומות וזמנים בהם מעולם לא היינו, ואולי מעולם גם לא נוכל להיות, ולייצר בתוכנו חוויות עזות כל כך, עד שנדמה כי ביקרנו שם.

כשמדובר בספר מצויין כמו ״שיבה״ שכתבה יא ג׳סי (הוצאת תמיר סנדיק), לא רק שהספר לוקח אותנו אליו, הוא מוטמע בתוכנו כמו כל חוויה משמעותית שעברנו בחיים.

בניגוד למדריך תיירים ממוצע, הוא אינו לוקח אותנו למקומות הצפויים מראש, למלכודות התיירים, אלא מסיט בעדינות וילון, מאפשר הצצה לחיי המקומיים.

״מכירה את הסיפור על בד הקֵנְטִי?" שאלה טנסי. אסי שמעה את הסיפור פעמים רבות קודם לכן, בהן פעמיים מטנסי עצמה, אבל היא נענעה בראשה. השאלה אם המאזין שמע את הסיפור הייתה חלק מהסיפור עצמו.״

כך למשל בפיסקה אחת כביכול קטנה אני מקבלת מושג על תרבות שאינה מוכרת לי, שבה סיפור, הוא הרבה יותר מסיפור, סיפור הוא החיים, ואולי בעצם החיים הם סיפור?

זהו סיפורן של שתי אחיות למחצה, וגם של שתי שושלות. אפייה ואסי, שתיהן נולדו באמצע המאה ה18, בגאנה. אפייה נישאה לאנגלי, מפקד המצודה, אינה מודעת בכלל לקיומה של אסי, הכלואה עם עוד מאות נשים, בצינוק מתחת למצודה, ומשם נמכרת לעבדות.

הסיפור עוקב אחר שתי השושלות לסירוגין, עד לשנות ה2000.

אחת הדמויות בספר, מורה להיסטוריה, מסביר לתלמידיו:

״היסטוריה מספרת סיפורים. ולכן, כשאתם לומדים היסטוריה, עליכם לשאול את עצמכם: ׳איזה סיפור חסר לי? איזה קול הושתק כדי שקול אחר יישמע? ברגע שמצאתם את התשובה, עליכם למצוא גם את הסיפור.׳״

אחד השירים הזכורים לי כשירי ילדות בקייטנה הוא :

״בים לבן קבוצת שחורים קוטפת, 

בשדה כותנה קוטפת כל היום.״

לכאורה, שיר נאיבי, לא ממש הבנתי אותו כילדה, ולא ממש התעקשתי להבין. הקול המושתק, היה קולם של הקוטפים. הזיכרון הזה חזר אלי בצליפה במהלך קריאת הספר. אותם קוטפים מוזיקליים היו דורות של עבדים, גם אלה מהם אשר נולדו לאחר ביטול העבדות עוד נשאו אותה בנשמתם.

הגזענות צרובה כל כך בתוכנו, עד ששחור= רע (יום שחור הוא רק דוגמא אחת), וגם ההיפך, כינויו של האדם הלבן בפי השחורים בגאנה היה שטן. (אם כי יש לציין שהאדם הלבן ״זכה״ בתואר הזה ביושר..)

העובדה שכמעט ואין ציון תאריכים בספר, ממחישה שמה שחשוב בהיסטוריה, זה הנרטיב, התהליכים, והשפעתם על האדם הפרטי, ההליכה הזו שבין האישי לכללי, היא המאפשרת גם לאמירות הנוקבות ביותר להתגנב אלינו בדלת האחורית.

״רוצה לדעת מה זה להיות חלש? להיות חלש זה להתייחס למישהו כאילו הוא שייך לך. להיות חזק זה לדעת שכל אדם שייך לעצמו.״

מהו תפקיד האמנות בכלל והספרות בפרט? לשאלה הזו תשובות רבות, והיא תלויה כמובן, הן במשיב והן בסוג הספרות. אני מאמינה שאחד מתפקידיה היא לאפשר לאדם להתבונן, הן בעצמו כיחיד, והן בחברה האנושית, התבוננות שלעיתים מביאה אותו להפוך לאדם טוב יותר.

זה לא קורה בבת אחת, לא על ידי יצירה אחת, לעיתים אף לא בדור אחד, ובכל זאת טיפה ועוד טיפה עשויים להביא לנביעה חדשה. כדי להצליח בכך יש תנאי הכרחי פרדוקסלי- אסור לה לספרות להיות מגוייסת, כל תפקידה הוא לספר את הסיפור, לתת קול לאלה שהושתקו.

כדי שנוכל להקשיב לקול הזה, חובה על הכותב להיזהר פן יפלו פירורי אג׳נדה גלויים ויתריסו בפניו של הקורא, ויצא שכרו בהפסדו. דרך הספרות הוא יקרב את הקורא, עד שיהיה שבוי בתוכו וימצא בתוך עצמו את אותן תחושות ותובנות, אליהן היה מתנגד לו הוטחו בפניו.

אין הכוונה שליוצרים אין מקום לאג׳נדה, נהפוך הוא, אלא שהיא לא יכולה להשתלט על החוויה האמנותית.

יא ג׳סי עומדת במשימה הזו בהצטיינות יתרה, בכתיבה מרתקת, בניית דמויות עגולות, דימויים עשירים.

״העיגולים החומים-כהים של אישוניו נראו כמו קדרות גדולות שעוללים עשויים לטבוע בתוכן.״(וזה המקום לציין את התרגום המשובח של שי סנדיק)

ומעל לכל -היא לא עושה הנחות לאף אחד, לא מאפשרת לקורבנות להשתמש בעברם כתירוץ לאלימות.

״דבר אחד אני יודעת עכשיו, בני: רוע מוליד רוע. הוא גדל. הוא משתנה, ולכן לפעמים קשה להבין שהרוע בעולם התחיל כרוע אצלך בבית.״

״כשמישהו עושה רע, אם זה אתה או אני, אם הוא אב, או אם, אם הוא בן חוף הזהב או אדם לבן, הוא כמו דייג שמטיל רשת למים. הוא שומר רק דג אחד או שניים שהוא צריך כדי לאכול ומשאיר את השאר במים, והוא חושב שהחיים שלהם יחזרו למסלולם. אף אחד לא שוכח שנשבה אי פעם, גם אם עכשיו הוא חופשי. ובכל זאת, יאו, אתה מוכרח לצאת לחופשי.״

 

 


Tagged , , . Bookmark the permalink.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *