ארבעה ספרים ישנים ומצויינים שלא כדאי להחמיץ

ספרים, בניגוד ליין לא תמיד משתבחים עם הזמן, חלקם נפלאים מהרגע הראשון, אחרים גרמו להנאה ראשונה בתקופה בה יצאו לאור, אולם לא עמדו במבחן הזמן. הרשימה הזו (ואם תבקשו יהיה לה גם המשך) היא של חלק מאלה שכן, כן ישנים(יחסית לפחות) וכן משובחים. את חלקם אולי לא תשיגו ברשתות( וזו ההזדמנות לעודד אתכם לרכוש בחנויות הפרטיות) אולי תצטרכו הזמנה מיוחדת, אולי תשיגו אותם בספריות, אבל האמינו לי שהמאמץ ישתלם.

מוכנים?

קוצר רוחו של הלב/סטפן צוויג

הספר יצא לאור ב1939, ותורגם ב1986. (יצא במהדורה חדשה ב2007. אני קראתי את המהדורה הישנה)

לרוב יש לי רתיעה מספרים המתורגמים מגרמנית. משהו במשפטים המאוד ארוכים ומורכבים שמאפיינים את השפה הגרמנית במעבר לעברית מקרטע ומקשה עלי, אך על הספר הזה שמעתי המלצות רבות, ובמיוחד מחברה שאת דעתה אני מאוד מעריכה. איזה מזל שאני מקשיבה לחברות שלי:)

הספר מספר על קצין צעיר המוזמן לאחוזתו של אחד מעשירי המקום, הוא פוגש שם את בתו הנכה של בעל האחוזה, וזו למרבה הצער מתאהבת בו. הקצין נע בין רחמים, רתיעה, תקוה, בושה וכך מטלטל את גורל עצמו וגורלה עד ל… טוב תקראו לבד,

 זהו ספר חכם, רגיש ,עצוב, לא קל ועם זאת כל כך סוחף ומעורר מחשבות. הוא גרם לי לרצות להיות אדם טוב יותר.

והנה ציטוט מתוכו אשר בעיניי הוא ככל הנראה הטקסט היפה ומדוייק ביותר בנוגע להבדל שבין רחמים לחמלה:

״ קיימים, בעצם, שני סוגי רחמים. האחד, פחדן ורגשני, אינו למעשה אלא קוצר-רוחו של הלב, שאחד רצונו- להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת, רחמים שאין בהם שמץ השתתפות-בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך מפני סבל הזולת.

ואילו הסוג השני, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג של רחמים לא רגשני, כי-אם יוצר, שרצונו נהיר לו ובחלטתו נחושה לעמוד בכל, בסבלנות ובסובלנות, עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה.״

ימי הנטישה/אלנה פרנטה (2002)

אתחיל בוידוי- לא אהבתי את ״החברה הגאונה״ של אלנה פרנטה, לא הבנתי על מה ההתלהבות הגדולה, פעמיים ניסיתי ונטשתי. כשקראתי המלצה נלהבת על ״ימי הנטישה״ תהיתי האם יש סיכוי שאהנה ממנו למרות דעתי על הגאונה. שיתפתי בתהייה את חברי לקבוצת קריאה, ושוב- איזה מזל שאני מקשיבה לחברות שלי!

ימי הנטישה פשוט נהדר ושונה לחלוטין מהסדרה הנפוליטנית.

זהו סיפורה של אולגה והוא נפתח כך:

״באחר הצהריים של אפריל, מייד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי. הוא עשה זאת כשהורדנו את הכלים מהשולחן, הילדים רבו כרגיל בחדר האחר, הכלב חלם ורטן ליד ההסקה. הוא אמר לי שהוא מבולבל, שעוברים עליו רגעים נוראים של עייפות, של חוסר-סיפוק, אולי של פחדנות. הוא דיבר ארוכות על חמש -עשרה השנים של נישואינו, על הילדים, והודה שאין לו שום תלונות, לא עליהם ולא עלי. הוא שמר על ארשת מאופקת כמו תמיד, חוץ מתנועה מוגזמת של יד ימין, כשהסביר לי בעווית ילדותית שקולות חרישיים, מן לחשוש, דוחפים אותו למקום אחר. אחר- כך לקח על עצמו את האשמה על כל מה שקרה, סגר מאחוריו בזהירות את דלת הבית, והותיר אותי מאובנת ליד הכיור.״

וכך מרגע שהוא נפתח הוא סוחף ושואב ומעורר רגשות עזים עד המילה האחרונה, פרט לשנת לילה, לא הנחתי אותו מהיד מהרגע שהתחלתי.

 היו רגעים שהרגשתי מועקה  ממש, הפסקתי כדי לנשום, וחזרתי תוך דקה, היה פרק שבו כמעט נעמדתי בסלון ביתי והרעתי לאולגה בקול, היתה חרדה וחמלה וכאב והקלה. הכל.

פרנטה שמה את הקרביים שלה על שולחן הכתיבה, לא פעם בבוטות מטרידה , ויחד עם זאת מצליחה לגרום  לי להרגיש שהמילים שלה הם בדיוק המקום בו אני רוצה להיות .

הנה ציטוט נוסף מתוכו:

אישה שבורה/סימון דה בובואר(1967)

כך גם בנובלה ״גיל המתינות״ מתוך אותו קובץ. זה מה שכתבתי כשסיימתי לקרוא אותה:

ואו!  אני חייבת שיחה עם האישה הזו, כמה חבל שהיא מתה מזמן( נניח לרגע שהייתי מצליחה לשוחח איתה בעודה בחיים..)

עד השליש האחרון של הסיפור חשבתי שמטרתה לדכדך אותי( אל דאגה, לא הצליחה, נזהרתי והעדפתי להתעצבן על הדמות שהיא יצרה, הפעם דמות האישה)  ואז הגיע השליש האחרון ובחיי- כמעט בא לי להזדקן!

בקיצור- אם עברתם, כמוני, את גיל חמישים, אל תוותרו עליו.

את הסיפור האמצעי בקובץ לא אהבתי, נטשתי אותו באמצע, אבל כאמור כל אחד משתי הנובלות האחרות בו בפני עצמה מצדיקה את רכישת הספר וקריאתו יותר מפעם אחת.

רומן רוסי/ מאיר שלו(1988)

את הספר הזה קראתי לראשונה  כשיצא  לאור וחזרתי וקראתי אותו שוב השבוע, כשקיבלתי אותו במתנה מחברה אהובה.

זהו הרומן הראשון שפירסם מאיר שלו, אחריו באו רבים ומשובחים כמו״ עשו״ ״יונה ונער״ ״שתיים דובים״ ועוד ושלו נחשב אחד הסופרים הישראליים ביותר והמעולים ביותר.

כמו כן הוא כתב גם ספרי ילדים נהדרים כמו:״ רוני ונומי והדב יעקב״ ״ איך האדם הקדמון המציא לגמרי במקרה את הקבב הרומני״ ״גומות החן של זוהר״ ו״ אבא עושה בושות״

כבר ב״ רומן רוסי״ ניתן לזהות את המאפיינים של שלו שיופיעו גם בשאר ספריו: העברית המשובחת, היצירתית והציורית איתה הוא מלהטט ויש אומרים אף עושה אהבה. 

הטבע הארץ ישראלי, אשר אינו רק רקע לספריו אלא דמות של ממש ולא פעם הציר המניע את העלילה. 

האהבה לארץ, להיסטוריה שלה ולאנשיה- לא מדובר כלל וכלל באהבה עיוורת, אלא אהבה מפוכחת שלא נעדרת ממנה ביקורת, גם אל בוני הארץ וחלוציה, זו אהבה של אף על פי ולמרות הכל, או כפי שכתבו ב״רומן רוסי״

״ארץ ישראל… לעולם לא תצליח לזרוק כאן אבן בלי שתפגע במקום קדוש או באיש מטורף.״

ואם כבר הזכרנו טירוף- עוד מאפיין שלו הקו שבין שפיות לטירוף, בין מציאות לדמיון, היסטוריה ומיתוסים לעיתים דקיק במיוחד, כך למשל בספר הזה מתואר דניאל שלמד לזחול בכוחות עצמו בגיל שלושה שבועות כדי להגיע אל אהובתו, בת גילו, או אפריים שהיה מטייל בשדות כשעל כתפיו עגל ובהמשך פר שמשקלו מעל טון. בספרי הילדים שלו הקו הזה הופך להגזמה שמאוד מצחיקה את הקוראים הצעירים. בספרי המבוגרים לעיתים הקו הזה אלגורי ומעורר מחשבות חמוצות מתוקות על חיינו כאן, והמחיר שהם דורשים מאיתנו.

להמלצות נוספות על מאיר שלו

רשימה זו מוקדשת באהבה ליעל גור אשר רוב הספרים כאן הגיעו אלי ממנה, חלקם בהשאלה וחלקם במתנה ואשר השיחות איתה תמיד מייפות לי את היום והלב.