״אילו נולד איטלקי״, ספרו החדש של שי אספריל.(הוצאת ״עם עובד״), כמו ספרו הקודם ״השופט״ חוקר את התימה של יחסי הורים ילדים, והעברה בין דורית.
שי אספריל בונה דמויות בצורה נפלאה, החל מהתיאורים החיצוניים וכלה באפיונים שלהם וההתפתחות שהן עוברות לאורך הספר.
הנה דוגמה קטנטנה
״תקף את הכריך כמו שצבוע קורע את שאריות הבשר מעצמותיו של פגר.״
מעט על העלילה של ״אילו נולד איטלקי״ ללא ספוילר
ויקטור הוא עורך דין מצליח לדיני משפחה, בשנות חמישים לחייו, אשר התייתם מאביו בילדותו, ומאמו לפני כתשע שנים.
סוד טרגי אופף את משפחתו, הרבה לפני לידתו של ויקטור.
הוא נשוי להגר, עיתונאית חוקרת הצעירה ממנו ביותר מעשור ומנהלת רומן עם צייר נשוי.
מנחם הוא אדם ערירי בעשור השביעי לחייו, רוקח לשעבר, אשר משכיר דירות נופש לתיירים.
את בדידותו והשיממון בחייו הוא מפיג כאשר הוא צופה בדייריו באמצעות מצלמות נסתרות.
מנחם לא מכיר את שורשי משפחתו ורק לפני מותו של אביו מתבררת הסיבה לכך.
שתי העלילות הללו נפגשות בצורה טרגית. מפגש שמשנה את חיי כל הדמויות.
הספר כתוב בשלושה קולות- ויקטור שקולו נשמע בגוף ראשון.
הגר ומנחם- בגוף שלישי.
אחד הדברים העצובים ששי אספריל מצליח להראות הוא איך הופך ויקטור מילד רגיש ומתוק לעורך דין ציני ולא פעם חלאה.
עם זאת החלק הזה שבו לא נעלם. הוא מוסיף להבליח מפעם לפעם.
גם את הגר ומנחם הוא כותב נפלא. הם לא טובים או רעים, הם בני אדם, על כל המורכבות שלהם.
״אילו נולד איטלקי״ מתבונן גם על סודות, שקרים וההשפעה ההרסנית שלהם, אבל דרך הקול של ויקטור הוא מציג גם זווית חדשה
״דווקא השקרים שאנשים מספרים לעצמם (על אחרים, אבל בעיקר על עצמם)הם שעוזרים להם לשרוד. לא רק השקר יכול לאכל את אדם מבפנים, לכסוס בו כתולעת בתפוח, אלא גם האמת.״
הפרקים קצרים וריבוי דיאלוגים הופכים את קצב הקריאה למהיר.
לקראת סוף הספר יש קריצה שמופנית למי שקרא את ספרו הקודם.
כמו היצ׳קוק, גם שי אספריל מכניס את עצמו, מצטט את המשפט הראשון מספרו ״השופט״ אבל הדמות של ויקטור לועגת לאספריל
ויקטור מכנה את אספריל גרפומן ישראלי ששם משפחתו נשמע כמו שם של תרופה ואומר : ״הבנתי שיש לי עסק עם צדקן״
שם הספר לקוח מתוך ״סוף דבר״ של יעקב שבתאי, אשר ציטוט ממנו מובא בספר ומתקשר לחייו של ויקטור.
אילו היא מילה חשובה בהקשר של הספר הזה.
כל הזמן ישנה תהיה מה היה קורה אילו. איך היו נראים החיים. תהייה שמלווה בתחושת החמצה.
אחד מרגעי השיא של המפגש בין שתי העלילות וגם הסיום של הספר מלווים בטעם המריר חמוץ הזה, שלי אישית קשה איתו.
שי אספריל בחוכמה רבה מצליח לשלב תובנות על החיים כחלק אינטגרלי מהעלילה.
הנה אחת לדוגמה:
״טראומה היא אויב מתוחכם. היא יכולה לגרום לך לעשות בדיוק ההיפך מהדבר הנכון לך, רק מפני שאין בו סכנה.״
להמלצה שלי על ספרו הקודם של שי אספריל "השופט"
