הבית לאוהבי המילה הכתובה

"הבית ההולנדי" ספרה המומלץ של אן פאצ'ט

"הבית ההולנדי"
"הבית ההולנדי" ספרה המומלץ של אן פאצ'ט

"הבית ההולנדי" ספרה של אן פאצ'ט, בהוצאת עם עובד, ובתרגומה של קטיה בנוביץ', חיכה לי בסבלנות על המדף זמן רב,

בכל פעם שחלפתי לידו משכה אותי העטיפה. הרגשתי את מבטה הנוקב של הדמות בתצלום.

אגלה לכם כבר עכשיו. היא לא אכזבה, הדמות.

היא נוקבת וכריזמטית בדיוק כפי שהיא נראית בציור.

מכירים את האמרה "אל תשפטו ספר לפי הכריכה שלו"?

ובכן, במקרה של "הבית ההולנדי" זו לא רק הכריכה שמוצלחת כל כך.

מעט על העלילה של "הבית ההולנדי" ללא ספוילר

מייב ואחיה דני גדלו בבית שנראה כלפי חוץ כמו טירה מהאגדות.,

התקרות מצוירות, דלתות זכוכית כפולות מאירות את הגנים, ובקומה השלישית יש אולם נשפים.

עבורם זו לא טירה. זה הבית היחיד אותו הם מכירים, הבית בו ילדות שהתחילה כמאושרת עברה זעזוע.

אימם של השניים עזבה כשדני היה בן ארבע ומייב בת אחת עשרה.

הם אינם יודעים מה בדיוק קרה והיכן היא.

אביהם נישא בשנית, ושנים אחדות אחר כך הוא מת בפתאומיות והילדים נושלו מהבית ומהכל.

בית ילדותם מכונה "הבית ההולנדי", בגלל הדיירים הראשונים שהתגוררו בו.

במשך עשרות שנים דני ומייב חונים מול "הבית ההולנדי", משקיפים עליו מבחוץ, מנסים להבין מה

קרה באמת בחייהם.

על גבי הכריכה של "הבית ההולנדי" כתוב "אגדה מודרנית".

התווכחתי עם ההגדרה הזו.

באגדות יש סוף טוב ופתרונות קסם, יש נסיכים ונסיכות.

מבלי לקלקל לכם עם ספוילר אכתוב רק שאין כאן סוף כמו באגדות.

ובכל זאת יש טירה, יש אם חורגת מרושעת, יש מי שהתחילו את חייהם כנסיכים.

האמת היא שזה לא באמת משנה אם זו אגדה מודרנית או לא. מה שמשנה זו חווית הקריאה.

אני מודה שעד עמוד 40 בערך, הקריאה הייתה איטית, עם מאמץ קל, אבל בערך מהעמוד הזה נסחפתי פנימה יותר ויותר.

יחד עם דני ומייב ניסיתי להבין מה קרה שם בבית ההוא.

לאן נעלמה אימם ומדוע? עקבתי אחרי התבגרותם, קיוויתי וכאבתי.

אני לא בטוחה שסלחתי לאן פאצ'ט על חלק מסוים בעלילה שהכאיב לי מאוד, אבל כנראה שאגדות מודרניות נושאות איתן הרבה יותר כאב מבועות מתוקות של אושר. מצד שני הן גם הרבה יותר עמוקות .

לא קיבלתי הסבר מניח  את הדעת מדוע עזבה אמם של דני ומייב, ואני בחברה טובה, גם הם עצמם לא קיבלו הסבר מניח את הדעת.

ואולי פעלה כאן אן פאצ'ט בחוכמה, אולי רצתה להראות שיש דברים איומים בחיים שאין להם באמת הסבר. שאנחנו חיים וגדלים מתוך ואל מול אותן תעלומות.

האם אפשר למחול ולחמול גם מבלי להבין את הסיבה?

האם החזרה שוב ושוב אל המקום שפצע אותנו משרתת משהו?

שאלה נוספת שעולה מתוך "הבית ההולנדי" היא איך אדם יכול להיות שליח חסד עבור אנשים זרים, גם במחיר פגיעה במשפחה שלו עצמו.

קדושים הם לא אנשים שטובים למשפחה שלהם. ובאותו הקשר, הנה נקודה מעניינת למחשבה ששמה אן פאצ'ט בפי מייב:

"גברים עוזבים את הילדים שלהם כל הזמן והעולם נושא אותם על כפיים. בודהה ואודיסאוס עזבו, ואף אחד לא מתעניין בילדים שלהם. הם יצאו למסעות אציליים כי התחשק להם, וכעבור אלפי שנים כולם עדיין מהללים אותם."

פוסטים באותו נושא

מעוניינים להישאר מעודכנים ?

הירשמו לניוזלטר שלי:

וקבלו מידע על מאמרים ועדכונים חדשים