"החיים הפשוטים שלי"הוא ספרה החדש של אורה קרופיק עליה כתבתי כבר בעבר(הוצאת דני ספרים)
בניגוד לשמו, "החיים הפשוטים שלי" מספר על חיים לא פשוטים בכלל ועם זאת יותר מעצב הוא מלא בחמלה ואהבה.
אורה קרופיק כתבה ספרי נוער רבים, ביניהם "מריה", "תראי אותך" ו"הפרוייקט של מיכל".
בכל הספרים הללו ניכר כי אורה קרופיק מכירה היטב את נפשותיהם של ילדים ונוער(עד לא מזמן היא היתה מורה) ומלאת אהבה הבנה וחמלה אליהם.
כך גם בספר "החיים הפשוטים שלי"
מעט על העלילה של "החיים הפשוטים שלי" ללא ספוילר:
לתום, תלמיד כיתה ז' יש לכאורה חיים פשוטים. הוא אוהב לשחק בפורטנייט וכדורגל. יש לו שני אחים צעירים ממנו, חברים טובים, חברת נפש, אה גם אמא מתה אחת.
זו לא ההתייחסות הצינית שלי חלילה, כך זה מוצג בהתחלה.
אמו של תום נפטרה מסרטן לאחרונה וכפי שניתן לשער חייו רחוקים מלהיות פשוטים, אבל הוא מתמודד.
כשקראתי את הספר נזכרתי כי כשהייתי בכיתה ט' נפטר אבא של חברה טובה שלי.
הקריאה בספר גרמה לי להיזכר ולהבין כמה הייתי רחוקה מלהבין.
זו בדיוק ההרגשה של תום, שאף אחד לא מבין ולא יכול להבין אותו, אפילו לא אביו שמתאבל כמותו.
אבל תום טועה.
אלונה מבינה. אלונה, חברת הנפש שלו איבדה לפני שנים אחדות את אחיה. היא מבינה היטב מהו אובדן ומלווה את תום, כמו הקורא לאורך כל חמשת שלבי האבל.
בדרך מתמודד תום גם עם נושאים שכל בן נוער מכיר , בית הספר, שונות בין חברים, פערי דורות, שיפוטיות וקבלה ועוד.
כאמור למרות הנושא העצוב, "החיים הפשוטים שלי", הוא לא ספר שכולו עצב. יש בו נחמה ותקוה, התמודדות וכוח, כמו גם הכרה בלגיטמציה להיות חלש לעיתים, והכרה בכך שהביטוי "שלא תדעו עוד צער" מנותק מהמציאות. זהו אחד המסרים העולים מהספר, מי שחי מספיק זמן יחווה גם דברים קשים וצער. אלו החיים.
בעיניי זה מסר חשוב מאוד ונכון להעביר אותו מגיל צעיר.
"החיים הפשוטים שלי" מתאים לקריאה מגיל עשר ועד בכלל.
