מי שעוקב אחרי הבלוג שלי כבר יודע שאני אוהבת את היצירות של טל ניצן, את ספר הפרוזה שלה, ״את כל הילדים בעולם״ , את התרגומים שלה ואת שיריה.
השבוע נתקלתי בסרטון יפהפה( ראו בתחתית פוסט זה) של שיר שלה מתוך ״להביט באותו ענן פעמיים״, ולמרות שכבר קראתי ואהבתי אותו בעבר, הפעם קרה לי משהו שונה. תחילה הנה השיר:
״בְּכָל פַּעַם שֶׁאֶפְשָׁר לָצֵאת
אֲנִי מַקְפִּידָה לְהַבִּיט בָּעֲנָנִים
כִּי אֵין לְצִבְעָם שֵׁם שֶׁעָלַי לִזְכֹּר
כִּי הַיְנוּ הָךְ לָהֶם מִי מְעוֹלֵל מָה תַּחְתֵּיהֶם
כִּי הֵם מַטִּים אֶת רֹאשִׁי לְאָחוֹר
וּמְלַטְּפִים אֶת רַקּוֹתַי בְּשׁוּלֵיהֶם
כִּי הֵם נִקְרָעִים זֶה מִזֶּה וּמֵעַצְמָם בְּלִי כְּאֵב וְאָשָׁם
כִּי אֵינָם רוֹחֲשִׁים כָּבוֹד לִגְבוּלוֹתֵיהֶם
אוֹ לִבְדָיַת הַשָּׁמַיִם
כִּי אִי אֶפְשָׁר לְהַבִּיט בְּאוֹתוֹ עָנָן פַּעֲמַיִם
לָכֵן
אֲנִי מַבִּיטָה בָּעֲנָנִים
בְּכָל פַּעַם שֶׁמֻּתָּר לִי לָצֵאת
לֶחָצֵר הַפְּנִימִית בַּמּוֹסָד הַגָּדוֹל הַגָּדוֹל
שֶׁמִּשְׂתָּרֵעַ, כָּךְ אוֹמְרִים, עַד קַצְוֵי אָרֶץ.״
כאמור הפעם קרה לי איתו משהו אחר, פתאום הבנתי מה מושך את עיניי וליבי אל העננים( ואני ממש לא אשת חורף) זו שאלה שתהיתי לגביה הרבה מאז ששמתי לב שהם מעניינים אותי, לעיתים אפילו מרגשים. וכן, גם אני חשבתי על ההשתנות והתפוגגות, ועל חוסר הגבולות, אבל טל ניצן, עשתה בדיוק מה ששירה אמורה לעשות(בין היתר) היא הסבירה לי את עצמי, וגרמה לי להרגיש שהיא מבינה אותי(למרות שמעולם לא נפגשנו.. עדיין)
ובנוסף על כך מגיע הבית השני, ובעיקר שתי השורות האחרונות ולופת לי אי שם בין הלב לגרון. משנה את הפרספקטיבה, וטוען שכולנו בעצם חיים באשלייה של חופש, כשלמעשה אנחנו בחצר פנימית של מוסד כל כך גדול שאין לנו מושג היכן גבולותיו.
ובהיותי אופטימית בלתי נלאית אני קוראת שוב והפעם חושבת, לא משנה היכן אחיה, תמיד אמצא את החצר הפנימית, את החופש להביט בעננים.
סופשבוע אופטימי לכולנו, וענני נוצה אביביים ומחייכים
הנה הסרטון המדובר
