שלא יגמר לי הנועם שבלב

קרה לכם פעם שספר שבר לכם את הלב והחיָה אותו בו זמנית?

לי זה קרה, כשקראתי את ספרה של טל ניצן ״את כל הילדים בעולם״

טל ניצן היא משוררת ומתרגמת. אולי זה מקרי ואולי לא, בשבוע שעבר , אחרי שסיימתי לקרוא את הספר

״ תחת כיפת השמיים״ אותו תרגמה, נתקלתי בפרסום על הרומן הראשון שכתבה , מאחר ואני לא מאמינה במקריות מיהרתי לקרוא אותו.

מעט על העלילה , ללא ספוילר:

אלי דיין, כתבת תרבות באתר שהתרבות היחידה מבחינתו היא תרבות הרייטינג, היא אם חד הורית לנועם בן הארבע.

אלכס, מורה בתיכון , הוא השכן בדירה ממול

סיון היא תלמידה של אלכס, בעלת גוף כבד ונפש שברירית.

חייהם של הארבעה לעיתים מקבילים, לעיתים משיקים.

המקום הוא הגבול שבין גבעתיים לתל אביב, והתקופה היא פחות או יותר כיום.

כל מה שכתבתי כאן הפך במקלדתה הקסומה של טל ניצן לחלק ממני, עד כדי כך שביום שהתחלתי לקרוא אותו, כשנמנמתי אחר הצהרים, התעוררתי קצרת נשימה מתוך חלום שחלמתי על נועם הקטן.

לכל אחד מאתנו יש נועם כזה משלו , בתוך תוכו, לעיתים מוחבא בכל כך הרבה שכבות הגנה עד שנשכח אפילו מעצמו ואז מגיע הספר הזה ,באצבעות עדינות מדויקות פורט על נימי הנפש , מקלף אותה ומושיט כאומר ״אל תשכח אותי, אני הילד שבתוכך״

 "הוא נאנח. כל אחד יכול לדעת רק מה שהוא מכיר, וילדים מכירים כל כך מעט עד שקשה להם לראות בדמיונם משהו אחר. העבר שלהם מצומצם מכדי שיוכלו לדמות להם עתיד על כל ההפתעות והתהפוכות הגלומות בו. העתיד הוא בשבילם רק הימשכות של הידוע להם, הווה מתמתח בלי קץ"

הסופרת שמה בפיו של אלכס את הליבּה של כאבי הילדות והנעורים. אם רק אפשר היה לגלות להם שהכֹּל זמני, שמה שנראה להם כרגע כמשקולת מוחצת על הלב יהפוך לזיכרון עמום, שהם עוד יגדלו ויתחזקו ודווקא אלה שהיו צללים בתיכון יפרחו ויחושו את קרני השמש זוהרות בתוכם.

אלכס, אלי, נועם וסיון כל אחד בדרכו הוא ילד חסר עור, כל כאב מורגש מיד בבשר החי, גם הכאב של האחר. הם שייכים לאלה שהחיים קשים כל כך עבורם בניגוד לאלה שחייהם זורמים על מי מנוחות( או שלא ואנחנו פשוט לא יודעים)

 לאט לאט הם לומדים לגדל עור, דקיק, עדין, כזה שעדיין מאפשר להיות נשמה רגישה, ויחד עם זאת מאפשר לנשום בלי לכאוב , ואפילו לשמוח וליהנות ממה שיש לחיים להציע.

דמותו של נועם במיוחד נכנסה לי לתוך הלב. הוא עורר בי את הרצון לערסל אותו, לראות אותו גדל ומפיץ סביבו את כל הנועם שבו.

  מחשש ספוילר אני לא יכולה לשתף אתכם בדברים שגרמו לי להתפעמות, לא פחות מכך.

אני רק יכולה לרמוז שהתיאור של פורים למשל, משני צדי החוויה , זו השמחה המוכרת לכל מי שגדל כאן ,וזו מלאת החרדה, הספציפית  של הדמויות בספר הזה , התיאור  שממש כמו סרט, עובר מזווית ראייה אחת לשנייה, וגורם לי לראות את ההתרחשות, הורגש אצלי בגוף ממש, והיה אפילו רגע ששמעתי את עצמי משמיעה אנחת בהלה , למרות שלא מדובר במותחן.

כמו בסרט אמנותי המצלמה מפיקה רזולוציות גבוהות במיוחד וזוויות צילום מקוריות. הנה דוגמא:

לא פעם זלגו ממני דמעות במהלך הקריאה, כשקראתי את הפסקה הבאה כעסתי, דווקא כי היא מדויקת:

"למדתי על בשרי שהמקום הזה הוא מלכודת מוות לתרבות. במקרה הטוב היא, התרבות, מתקבלת באדישות, ובמקרה הרע היא מעוררת עוינות של ממש. בעיקר כשמדובר ביצירה שמעיזה לחרוג מהכללים החמימים והמאלחשים של מדורת השבט, אז היא מהווה איום על המוסדות ומסתבר שגם על הקהל. בשנים האחרונות מתחולל במקום הזה סחף אנטי תרבותי שהולך ומקצין, וכתוצאה, המטרה והצידוק של אמנות כאן הם להשכיח, להרדים. אמנות מעוררת – כמו כל אמנות אמיתית – תושתק בסופו של דבר."

 בפעמים אחרות חייכתי בהנאה או התפעלות ובעיקר, לאורך כל זמן הקריאה לא רציתי שהספר יגמר. 

מאחר ומדובר בספר די קצר( בגרסה הדיגיטלית 116 עמודים)  הוא נגמר לי תוך יום וטיפה( אחרי שקראתי לתוך הלילה, השארתי בכוונה מעט לבוקר) הוא אכן נגמר, והדבר הראשון שרציתי לעשות הוא לחזור ולקרוא בו מההתחלה.