"לנסוע באוטו מישראל לשיראז" הוא ספרה השני של הילה ושיץ-ברק. הוא יצא בהוצאת התחנה בעריכת עלמה כהן ורדי. קדם לו הספר "יצאתי לריצה ונתקלתי בגולדה מאיר"
כמו קודמו גם הוא קובץ של סיפורים קצרים משעשעים.
להילה ושיץ ברק יש קול ייחודי ככותבת. הסיפורים שלה הם תמהיל נהדר של הומור מטורף עם מציאות. לעיתים לא ברור מה יותר מטורף- המציאות אליה הם רומזים או הדמיון הפנטסטי של הכותבת.
קובץ הסיפורים נקרא "לנסוע באוטו מישראל לשיראז" על שם אחד הסיפורים בספר.
בצורה משעשעת שמערבת דמיון פרוע מספר ארמין, על מבצע שתכנן. מטרתו היא למצוא את פנקס המתכונים של אמו. הפנקס נשכח במטבח בשיראז כשנמלטו בבהילות.
האובדן הזה לא מפסיק להעציב אותה גם שנים רבות מאוחר יותר. ארמין מתכנן איך יחזור ברכב כל הדרך עד למטבח בית ילדותו כדי להחזיר את הפנקס האבוד ואת חיוכה של אמו.
"יוצאים מישראל לירדן דרך מעבר הגבול נהר הירדן. ממשיכים על דרך "ג'סר א־שיח' חוסיין" עד שמגיעים לצומת טי, פונים שמאלה ואחרי כארבעים דקות נסיעה מגיעים לצומת ראשי ופונים בו מזרחה לכביש 10. נוסעים איתו כל הזמן עד מעבר הגבול "אֶלְקַרַאמה" עם עיראק. אחרי מעבר הגבול עולים על כביש מספר 1 (העיראקי) ונוסעים עליו כשש שעות עד מחלף "ג'סר עַפג' אַ־דַאווּלי". שם יורדים אל כביש מספר 17 ואיתו ממשיכים עד לנקודת משמר הגבולות עם איראן. אחרי שעוברים את הגבול עם איראן, עולים על כביש מספר 86 שהוא חתיכת כביש ארוך ומהיר, נוסעים עליו משהו כמו שבע מאות קילומטרים (!) לכיוון דרום־מזרח עד שמגיעים לכניסה לשיראז. בנהיגה רצופה זה יוצא מסלול של כעשרים וארבע שעות. שקללתי פנימה עצירות לאוכל, לשוחד, לצרכים, לתדלוק, להתרעננות ולשינה — ויצא שגג יומיים ואני בשיראז!"
לכאורה סיפור פרוע עם הומור מטורף ותו לא. למעשה הוא מהדהד את הגעגוע שמכיר כל מהגר או מי שהוריו מהגרים לתרבות ממנה הגיע, ולטעמים שנושאים איתם זיכרונות.
הקול הייחודי של הכותבת בא לידי ביטוי גם בכך שחלק מהסיפורים, למשל "נייר עמדה" הם לא בעלי מבנה קלאסי או עלילה. עם זאת היא יוצרת עניין ורצון עז להבין מי הוא הדובר ומי הנמען של נייר העמדה.
לא כל הסיפורים משלבים הומור מטורף. כך למשל אחד הסיפורים שאהבתי במיוחד "ראש מעל המים"
הוא נקרא כך משום שזהו המשפט שאמא של גיבור הסיפור נהגה לומר לו כשנתקל בקשיים משמעותיים.
כאלה לא חסרו לו מאז שהוא זוכר את עצמו.
"מאז שהוא זוכר את עצמו הוא שונא לכתוב. "פונקציה שלא עובדת אצלי," תמיד אמר. הגננת היתה הראשונה שהתריעה בפני הוריו, המליצה לבדוק, כולם כבר כותבים את השם שלהם, ורועיקי עדיין לא. בגיל שבע לקחו אותו לאבחונים ולבדיקות, וכך פגש לראשונה את המילה "דיסגרפיה", שכמה שנשמעה משונה, לכתוב אותה היה מעבר לכל דמיונותיו."
זה סיפור נוגע ללב על רועי שגדל להיות נער בתיכון עם חלומות לשרת בשייטת. הוא פוגש במציאות, נשבר, קם, מחזיק את ראשו מעל למים. שוב נופל וקם, ובתוך כך מתרקם גם סיפור אהבה מתוק.
"דרישת שלום לכולם משנות החמישים. קפצתי לפה לרגע, רציתי להתנתק. וגם לבדוק מה מצב הרוח הלאומי כאן אצלם, אולי אוכל לשאוב כוח מתקופה אחרת ולהביא חזרה קצת אנרגיה טובה."
כך נפתח הסיפור האחרון בקובץ. מבלי לומר מילה אחת במפורש על המציאות בימים אלה, הילה ושיץ ברק אומרת הרבה.
"יש לא מעט ילדים בחוץ, ברחוב. שזה מראה נחמד. חלקם עם כדור, חלקם משחקים באבנים קטנות. חלקם סתם משוטטים. אני תוהה מי מהם יכיר את ההורים שלי או את חמי וחמותי. מי מהם ייבחר לכנסת או יהיה מחלוצי תעשיית ההיי־טק, התעשייה האווירית, מי יהיה מושחת ומי יעזוב את הארץ, מי ילך בדרך האדמה ויהיה חקלאי, ומי תלמד כימיה ותקבל פרס נובל."
"העצים סביבי מאוד ותיקים, ראו בוודאי הרבה דברים, אולי הם יודעים מה המקור לשאיבת כוחות. ייתכן שאלה הילדים והילדות שמדלגים, למרות שקשה להם. אולי אלו היונים שמחרבנות עלינו ונותנות לנו מזל טוב. אני באמת לא יודעת מה הסוד. אולי אין סוד."
גם הסיפור העתידני "פוסט עידן המנהיג האחד" מרמז בקריצת עין על התקופה המטורפת שלנו. האם מה שקורה בעתיד לפי הסיפור שפוי יותר? אין לי מושג.
מה שאני כן יודעת – נהניתי לקרוא את רוב הסיפורים ולגלות את הראש היצירתי של הילה ושיץ ברק.
