"עדן", ספרה השביעי של נגה אלבלך, (הוצאת "הקיבוץ המאוחד") מעמיד במרכזו נשים.
שלוש הדמויות הראשיות וחלק מדמויות המשנה הן נשים. כל אחת מהן חזקה בדרכה, מורכבת ומפתיעה בדרכה.
למען הסר ספק אין בספר שום אג'נדה נשית. למעשה כמו כל ספר טוב אין בו אף אג'נדה.
יש סיפור, דמויות מסקרנות ועגולות, הומור דק, חמלה, ויש כתיבה מצוינת.
מעט על העלילה של "עדן" ללא ספויילר:
רוני, עובדת בכירה במשרד ממשלתי מרבה להרהר ולחפש תשובות לגבי עמדת הניהול אליה נקלעה ולגבי הזוגיות החדשה בה היא מעוניינת.
היא מתחילה לצותת לשיחות בין עוברי אורח, יוצאת לשוטט ללא מטרה מוגדרת מראש, ומזמינה לביתה דייר מפתיע.
דנה היא נערה צעירה, בת להורים מקסימים בעלי פיגור שכלי אשר גידלו אותה באהבה רבה עם עזרה צמודה של הסבא והסבתא.
היא נכנסת לחנות התקליטים של רגב מקבלת ממנו הסברים על מוזיקה.
כעבור שנים אחדות היא מחליטה לחדש אתו את הקשר כדי לשכנע אותו לפתוח יחד איתה בית קפה.
למרות חוסר הניסיון של שניהם בית הקפה מצליח.
נועה, אישה נשואה ואם לילדים בוגרים בוחרת לגור בבית משלה. אחרי זמן מה היא נעלמת. בני משפחתה מחפשים אחריה ודרך העדויות של כל אחד מהם בתחנת המשטרה הם וגם הקוראים נחשפים לצדדים חדשים באישיותה.
לכאורה שלושה סיפורים, אך למעשה מדובר ברומן אחד והקשר בין שלושת החלקים וכל הדמויות מתברר תוך כדי הקריאה.
על הכתיבה של נגה אלבלך:
הדמויות של "עדן" מסקרנות, זכירות, ועגולות. הן אלה שמניעות את הקריאה.
כביכול העלילה קטנה, כמעט נעדרת. מי שמחפש אקשן- זה לא ספר בשבילו.
למעשה העלילה היא התבוננות מקרוב על החיים של הדמויות. כל כך קרוב שאנחנו מקבלים תמונה פנימית מפורטת ודינמית יותר מאשר זו החיצונית.
המספר של "עדן" פונה ישירות אל הקורא במבט מעמיק מלא חמלה, לעיתים משועשע וקורץ לנו. הנה כמה דוגמאות:
"וככה דנה צמחה וגדלה. היה לה זוג הורים, הייתה לה סבתא שלא עזבה אותה לרגע, סבא וסבתא שגרו בעיר רחוקה ואהבו לארח אותה בחופשים, והיו לה הורים רזרביים בתחום הלימודי. וזה עבד. כי דנה היא מותק של בחורה, כמו שבטח כבר למדתם. היא אמיצה, נמרצת, נחושה, מחושבת, חברותית, ויש לה טביעת עין טובה לבני אדם."
"היא עולה במדרגות הביתה, נמרה יפה שהתעייפה. מתיישבת ליד השולחן, מדליקה את המחשב ומתחילה לעבוד.
באותו זמן רגב ודנה מדברים. אנחנו לא שומעים אותם מכאן, התרחקנו כמה רחובות ותנועת האוטובוסים מקשה על השמיעה. אנחנו מגביהים עוף ומשייטים בשמיים המפוחמים שמעל העיר. אפשר לראות מכאן את הבית של דנה. אימא של דנה שוטפת את הרצפה במטבח ומזמזמת שיר, קשה לשמוע איזה."
מצאתי את עצמי מתמוגגת מדימויים מקוריים ויפהפיים ומסמנת לעצמי משפטים בטקסט. (מיתרונות הקריאה הדיגיטלית ב"עברית")
הנה שניים מהם:
"הכתיבה חצבה בסלע המועקה ופוררה אותו לפירורים."
״בעיקר מקום שאפשר להירגע בו
שהנפש יכולה לתלות בו את עצמה בנחת על גב הכיסא ולא לחשוב, רק לשקוע באיזה ענן ולהתכרבל בנעימות."
כולנו זקוקים בימים אלה למקום כזה. "עדן" של נגה אלבלך הוא סיפור על המקומות שגורמים לנפש שלנו להרגיש בבית ולנוח, על מערכות יחסים מפתיעות, על נדיבות ועל אהבת אדם..
מבלי לעשות ספוילר אציין שלקראת סוף הסיפור מתגנבת אקטואליה ישראלית וגם כאן מצליחה הסופרת להפתיע ולהשתמש באותו מבט ספק קורץ ספק מהורהר.
"עדן" של נגה אלבלך הוא סיפור קטן במובן הכי טוב של המילה, שינעים לכם את הלב כמו סרט איטלקי, יעורר בכם הזדהות ומחשבה כישראלים, ויגרום לכם להיזכר בדמויות בחיבה הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.
