"תנינה במישור החוף" הוא ספרה השני של טלי כהן – צדק.
על ספרה הראשון "בתוך הבטן של הדג" כתבתי כך:
"אם כך נראים הביכורים אני אשמח מאוד להמשיך ולקרוא עוד יצירות שלה.
קראתי אותו כמעט בנשימה אחת, ורק לקראת לילה בחרתי להשאיר עוד קצת מהעונג למחרת."
חמש שנים חלפו מאז ואני שמחה לכתוב כאן- ההמתנה הארוכה השתלמה.
למרות ש"תנינה במישור החוף" שונה לגמרי מקודמו, גם אותו קראתי בנשימה אחת.
קצת כעסתי על החיים שמפריעים לי עם זוטות כמו אוכל ושינה. גם הפעם אני אומרת- אני רוצה לקרוא עוד ועוד יצירות של טלי כהן – צדק.
מעט על העלילה של "תנינה במישור החוף" ללא ספוילר.
לפני הכל אציין מפורשות זה לא ספר פנטזיה וגם לא מדע בדיוני.
שירה, בשנות הארבעים לחייה, נשואה ואם לשתיים, נוסעת לעבודה על כביש החוף כשלתדהמתה היא מגלה שנתניה נעלמה. היא נוסעת שוב ושוב כדי לבדוק, ולא רואה את נתניה.
הכל כביכול כרגיל, פרט להיעלמות המוזרה הזו. יתרה מכך, היא מקבלת הוכחות לכך שהעיר קיימת.
רק היא לא מצליחה לראות אותה.
היא מייד נזרקת כעשרים שנה אחורה, ללילה בו למדה למבחן מסכם בפסיכולוגיה והסכימה להשתתף בניסוי מטורף.
מאותו רגע היא יוצאת למסע, גאוגרפי ופנימי שמטרתו לעצור את השלכות הניסוי ההוא לפני שדברים איומים יותר יקרו.
המסע מאלץ אותה להתבונן באומץ וכנות על חייה.
היא נאלצת לבחון את חייה, להפסיק לשקר לעצמה ולסביבתה ולהחליט מה היא באמת רוצה.
על הכתיבה של טלי כהן – צדק
"תנינה במישור החוף" הוא ספר חי כל כך, שמעתי וראיתי הכל.
הוא רווי דיאלוגים וכמעט כתוב כתסריט.
כשקראתי דיאלוג מתוח בין שירה לארנון, בעלה, הרגשתי את המתח בגוף ואת הנשימה נעצרת לי. ממש, לא מטפורית.
הספר הזה הוא המחשה מצוינת לכלל החשוב בכתיבה של show don't tell
מפאת ספויילר והוצאה מהקשר אני יכולה לתת רק דוגמה אחת קטנה:
אנחנו כקוראים מבינים ששירה חרדתית מכך שבמצבים מלחיצים, היא חוזרת שוב ושוב על שמות הבנות שלה או על שמות חפצים שהיא רואה מול העיניים באותו רגע.
המילים עליהן היא חוזרת כתובות ברווח כפול בין האותיות כך שיכולתי ממש לשמוע את ההאטה והדגשה שלה כי להיאחז במשהו. וכך זה נראה:
ד נ ה. מ ע י י ן. ד נ ה. מ עי י ן.
כאמור קראתי את הספר בנשימה עצורה, גם בזכות הדיאלוגים הנהדרים, גם בזכות המבנה המהודק שלו. אין אף מילה מיותרת. וזה המקום לציין את העריכה המצוינת(מירי רוזובסקי ורון דהן)
הנה דוגמה למשפט כזה, מינימליזם שמחזיק הכל ומחזיק את הקורא בגרון:
"אהבתי אותו. עד כמה שיכולתי."
בספר הזה אפילו לסימני הפיסוק יש קול. שהרי יש הבדל בין המשפט שציטטתי ובין :
"אהבתי אותו עד כמה שיכולתי."
"תנינה במישור החוף" מתחיל ברעיון מקורי ביותר. יש מקרים בהם מקוריות לא מספיקה והספר לא מצליח להתרומם.
כאן הוא נוסק ונוסק ונשאר כך עד המילה האחרונה ממש.
ולעומת מקרים אחרים, בעיקר כשספר נקרא בנשימה עצורה ויוצר מתח, הפעם לא חוויתי צלילה והתרסקות בחבטה.
על מה הספר באמת?
כמו ספרים רבים השאלה שעומדת בבסיסו "מה אם".
מה אם היה קיים מנגנון פסיכולוגי כזה?
אבל זה רק הרובד הראשון.
גם הדמויות ובמיוחד שירה, שואלות את עצמן "מה אם?" אם היו בוחרים אחרת בכל צומת בחיים.
אם בן הזוג שלהם היה בוחר אחרת?
הוא שואל גם מה קורה כשמשהו נעלם לנו מהתודעה למרות שהוא מוסיף להתקיים,
האם ההעלמות הזו מייצרת כאב? ואולי הגעגוע נמחק יחד עם המושא שלו?
ומהי באמת אהבה? האם יש רק סוג אחד כזה?
רוצו לקרוא את הספר הזה.
