״ברית הנישואים״- על ספרה של מישל ריצ׳מונד

״ברית הנישואים״, ספרה של מישל ריצ׳מונד מסווג על פי העטיפה הקדמית כמותחן. אני חוויתי אותו כספר שמתהלך בין מחוזות הדיסטופיה לאלה של מותחן.

מכאן נובעים הן יתרונותיו והן קשייו.

מעט על העלילה של ״ברית הנישואים״ ללא ספוילר:

ג׳ייק, מטפל במערכות יחסים, ואליס, עורכת דין ומוזיקאית לשעבר, נישאים ומקבלים מתנת חתונה מיוחדת במינה.

את המתנה הם מקבלים מאחד מלקוחותיה של אליס, אשר הוזמן לחתונה כבדיחה.

המתנה היא הזדמנות להצטרף למועדון סודי בשם ״הברית״.

חברות במועדון הזה מבטיחה להם שלעולם לא יתגרשו.

אליס וג׳ייק חותמים בשמחה על חוזה ההצטרפות. החיפזון נטול ההיסוס בו הם חותמים, כמעט מבלי לקרוא קצת מפתיע בהתחשב בכך שאליס היא עורכת דין, אבל אתם יודעים, מהי פרקטיקה לעומת רומנטיקה של זוג טרי?

בתחילה העניין נראה מבטיח.  הם מתקבלים לחברה אליטסטית. הכללים אותם הם לומדים דרך ספר ההוראות של ״הברית״ מפתים:

״ענה/י תמיד כשבן/בת הזוג שלך מתקשר/ת

כל חודש העניקו זה לזה מתנה שהשקעתם לה מחשבה.

כל שלושה חודשים צאו לטיול שתכננתם ביחד.

אסור שיהיו ביניכם סודות.״

הכל טוב ויפה עד שאחד מהם מפר את אחד הכללים. אז מתברר להם ש״הברית״ היא לא ארגון שניתן לעזוב אותו.

למעשה היא הולכת ומתבררת ככת, על כל מאפייניה, כולל מניפולציות שגורמות לחבריה לחשוב שהם שם מתוך בחירה, ואלימות המופעלת ללא היסוס.

כאמור ״ברית הנישואים״ הוא בין דיסטופיה למותחן.

הוא מדבר על חברה אנושית שבה שולטים יסודות שליליים, שיכורי כוח.

השליטים, במקרה הזה בעלי הכוח בארגון, מתחזים לדורשי טובת הציבור בעוד הם פוגעים באיכות חייו .

כנהוג בדיסטופיות ההתרחשות נובעת מהקצנה של מגמה חברתית שקיימת במציאות. במקרה הזה הכוונה היא לכשלון של חלק גדול מחיי הנישואים, בין אם הכשלון בא לידי ביטוי בגרושין ובין אם בחיי נישואים מרוקנים מתוכן ומלאי אכזבות.

מצד שני, ״ברית הנישואים״ מתנהג כמו מותחן, הטובים, אליס וג׳ייק, מול הרעים, שליטי ״הברית. בתוך זה לא באמת ברור עד הרגע האחרון ממש מי באמת שייך לרעים. על מי אפשר לסמוך? ממי להיזהר?

יש אלימות, יש פחד. יש תעלומה לא ברורה.

כאמור, גם בעיותיו של הספר נובעות מהשילוב הזה. בתור מותחן הוא איטי מדי,  מצד שני הוא ארוך מדי לדיסטפיה.

בשלב כלשהו הבנתי את הרעיון ורציתי יותר אקשן או שיגיעו כבר לסוף. ככל הנראה עריכה אחרת היתה מועילה לו מבחינה זו.

לקראת סוף הספר העניין הזה משתפר, הקצב עולה, יש יותר הבלחות של תובנות.

״אלה ששואפים לשלוט הופכים רק לעיתים נדירות למנהיגים טובים.״

״יש תמיד צל שמרחף בין האדם שאנחנו רוצים להיות לבין האדם שאנחנו. בראש שלנו יש לנו דמות של עצמנו ואנחנו בטוחים בתמימות בגבולות המוסריים שלנו.״