״אנה ואיש הסנונית״, הוא ספר הביכורים של גבריאל סביט. (הוצאת דני ספרים) והוא מתאים לבני נוער ומבוגרים.
הסיפור מתרחש בתקופת מלחמת העולם השניה בפולין, אבל לא מדובר ב״ספר שואה קלאסי״
אנה היא בתו בת השבע של פרופסור לאניה, מומחה לשפות. באחד הערבים לוקחים אותו החיילים הגרמנים מסיבה לא ברורה( הוא אינו יהודי) והוא אינו חוזר לעולם.
אנה מוצאת את עצמה לבדה, כשגם מי שהחשיבה כחבר של אביה נוטש אותה ולא מוכן להסתכן בהשגחה עליה.
היא פוגשת איש זר, גבוה ומסתורי. גם הוא כמו אביה שולט בשפות רבות, ואף בשפת הציפורים( כך הוא זוכה בכינויו ״איש הסנונית״ לאחר שהוא מצליח לתקשר עם סנונית בשפתה)
גם הוא מצוי בסכנה מהחיילים הגרמנים( על אף שגם הוא אינו יהודי)
אנה מצטרפת למסעו הלא מוגדר של ״איש הסנונית״ וכך הם צועדים במשך למעלה משנתיים מקרקוב לגדנסק.
כאמור לא מדובר בספר שואה קלאסי, אין כאן יהודים, אין מחנות ריכוז והשמדה, אבל יש כאן ילדה בת שבע שילדותה נרצחת פעם אחר פעם בשל המלחמה, ויש צעדות בתנאי מזג אוויר איומים, הפצצות וסכנות נוספות שצפויות כל הזמן מכל כיוון.
ובעיקר יש בספר עצב עמוק מאוד על עולם שאיבד את שפיותו לצד אופטימיות זהירה. או כפי שנכתב בספר:
״במקום שיש בו בני אדם- יש תקווה להישרדותם של בני אדם אחרים.״
בני האדם הם שיצרו את הזוועות, אך בני אדם הם גם אלה שהצילו אחרים ואף סיכנו את עצמם למען אחרים.
כוחו של הספר הוא בכתיבה המאופקת, בלי תיאורי זוועה, בלי לחיצה מכוונת על בלוטת הרגש, ואולי זו הסיבה שהוא משווק כספר נוער.
סופו של הסיפור השאיר בי הרבה יותר שאלות מתשובות, עד כדי כך שלא הבנתי מה קרה כאן ומה פיספסתי. חזרתי וקראתי שוב את הפרק האחרון, לא פיספסתי, הסופר בחר בכוונה בדרך הזו.
ואף רמז לכך לקראת הסוף:
״אבל ידע זה גם סוג של מוות. יש בשאלה כל הפוטנציאל שבעולם. מהבחינה הזאת, כל פיסת מידע היא עקרה וחסרת תוחלת. שאלות, אנה-שאלות הן הרבה יותר חשובות מתשובות, והן גם לא מתפוצצות לך בפרצוף.״
נקודה מעניינת למחשבה.
