בובה תותי, ספר הילדים החדש של דויד גרוסמן, מעורר כמיהה.
כמיהה לימים בהם הדברים היו פשוטים, או אולי לא היו כאלה מעולם?
אולי זו כמיהה לימים עתידיים בהם מבוגרים יפתרו את בעיותיהם בקלות, בחמלה, ברוך כפי שעושות זאת שתי הילדות בספר.
על מה מסופר בספר?
בובה תותי היא הבובה של לילך.
לילך הביאה אותה מהבית בבוקר והניחה במגירה הפרטית שלה בגן.
אחרי ארוחת הצהריים כשניגשה לילך למגירה גילתה כי בובה תותי נעלמה.
לעומתה, כשפתחה עמליה, הילדה הכי קטנה בגן את מגרתה גילתה שם את בובה תותי.
עמליה, מנכסת לעצמה את הבובה. לילך כועסת ודורשת את שלה.
הגננת מתערבת, אך מאחר ואינה יודעת למי באמת שייכת בובה תותי, הבעיה לא נפתרת.
שני בנים שובבים מתערבים ומחמירים את המצב.
לילך הנואשת מבקשת מיסמין הגננת לשאול את עמליה שוב.
הפעם מודה עמליה באמת והבובה חוזרת ללילך.
מדוע הפעם מודה עמליה?
לא ברור. וזה מקום טוב לשיחה עם הילדים.
לפעמים שקר נולד בטעות, מתוך צורך או חשש, וכשניתנת הזדמנות שניה זה הרגע להודות באמת ולא להיצמד לשקר.
בהמשך הסיפור מתברר כי עמליה שכחה את ארנבי, הבובה שלה, בבית.
כיצד הגיעה בובה תותי למגירה של עמליה?
שוב, לא ברור וזה עוד מקום לשיחה.
אולי עמליה לקחה אותה כבר במהלך הבוקר? אולי לילך טעתה במגרה?אולי ילד אחר חמד לו לצון?
בעיניי המקומות הלא ברורים, מרחבי אי הידיעה האלה מאווררים את הטקסט ומזמינים פרשנויות שונות.
לילך חומלת על עמליה ומאפשרת לה לשכב לידה וללטף את תותי החבוקה בידיה, וכך שתיהן נרדמות.
סוף טוב, הכל טוב, וכאמור הוא עורר בי כמיהה.
מה בין הספר למציאות?
עשרים שנה עבדתי במערכת החינוך. רוב הזמן עם ילדים צעירים, ואני יודעת מנסיוני- במציאות, גם אצל ילדים זה לא פשוט כל כך.
בעיניי זה לא גורע מקסמו של הספר. להיפך.
באמצעות הספר משרטט גרוסמן את המיית הלב שלנו, לנאיביות, לרצון לסלוח, להושיט יד גם למי שחמס מאיתנו ולהתפייס.
לשם כך, היה קודם על הבובה לשוב לבעליה האמיתיים.
רק אחר כך יכולה היתה החמלה להגיע. מה זה אומר על המציאות?
אני לא יודעת
אבל הספר, כמו ספרי ילדים טובים רבים נקרא גם כאלגוריה.
הבובה שנקרעת בין שתי הילדות ששתיהן רוצות בה באמת.
הבנים שמנצלים את ההזדמנות להתערב ולאיים, מישהו הזכיר מעצמות זרות?
הגננת שחסרים לה נתונים ולכן לא עושה משפט צדק.
הקורבן שמתעלה על עצמה והופכת לנדיבה.
הגוזלת שהיא הילדה הכי קטנה בגן ופועלת מתוך מצוקה אמיתית.
אפשר כאמור לקרוא את הספר כאלגוריה, או כסיפור ילדים רגיל. כך או כך, יש בו תקוה ועצב גם יחד.
על האיורים בספר אחראי גלעד סליקטר והם מזכירים איורים בספרי הילדים של פעם ובכך תורמים לאווירת הכמיהה ופשטות נעימה.
הספר מתאים מגילאי שלוש ומעלה.
להמלצות על ספרי ילדים נוספים של דויד גרוסמן לחצו כאן וגם כאן. ועוד אחד כאן
