חיכיתי לא מעט( תודה רבה דואר ישראל) לספר ״האף של וינסנט״ שכתב ישי רון ויצא בהוצאת רימונים.
בזמן שחיכיתי לו הלכה סקרנותי וגברה, והאחראים לכך היו שם הספר, ותמונת הכריכה שראיתי בפייסבוק.
תהיתי על מה הספר, האם מדובר בספר על אמנות? אולי על ואן גוך באופן ספציפי? ומה העניין עם האף? לא די שכרת לעצמו את אוזנו?
וכך כאשר הגיע אלי הספר, ניגשתי לקרוא אותו ולחפש תשובה לשאלותי.
אז על מה הספר?
מעט על אמנות ועל אמנים, הרבה יותר על חברות, על רגשות, על אכזבות וסלחנות, על אמון שנפגע, ועל הזדמנות שניה.
הנריק ואן אייק הוא שומר במוזיאון ואן גוך שבאמסטרדם.
ז׳ראר, הוא חברו הטוב, שוחר אמנות שהגיע במיוחד מצרפת כדי להכיר את יצירות ואן גוך.
אה כן, עוד פרט קטן- ז׳ראר הוא עכבר.
יום אחד מגלה הנריק שמישהו כירסם את קצה חוטמו של ואן גוך, בדיוקן העצמי שתלוי במוזיאון. החשד נופל על ז׳ראר, שמצידו מכחיש את העניין.
מכאן מתפתחת העלילה, אל דאגה, מדובר בספר ילדים והסוף הטוב מובטח.
הספר יצא בסדרת ״קוראים צעירים״ והוא בהחלט מתאים לילדים מכיתה ב׳ ומעלה לקריאה עצמית. יחד עם זאת הוא מתאים גם לילדים צעירים יותר בתיווך ההורים.
גם לאלה שקוראים בעצמם אני ממליצה שההורים יהיו שותפים לקריאה, אולי יקראו לסירוגין , פרק ההורה, ופרק הילד, או שהילד יקרא באוזני ההורים. למה אני מציעה זאת?
כי בתוך הספר התמים הזה מסתתרות לא מעט הזמנות לשיחות שבין הורה לילד, למשל- איך קורה שחשד נופל על חף מפשע? מה הטעויות שמובילות לכך?
או על שרשרת הרגשות שעובר מי שנפגע, ומודגמת בצורה נפלאה בספר, כולל על הכעס שהוא למעשה גלגולו של כאב.
אפשר כמובן בעקבות הספר לחפש יחד יצירות של ואן גוך בספרים נוספים , באינטרנט וכו׳
או לשוחח על השאלה שבה דנים ז׳ראר והנריק- האם האמנות משפיע על מצב הרוח או שמצב הרוח משפיע על הדרך בה אנו רואים את האמנות?
מערכת היחסים המשפחתית בספר גם היא שימחה אותי. אשתו של הנריק היא בעלת הקריירה ושעות העבודה הרבות, והנריק הוא זה שמעיר את בתם, מתארגן איתה בבקרים ולוקח אותה לבית הספר, ויחד עם זאת הם אוכלים ארוחת ערב שלושתם יחד.
נכון שגם בימינו ברוב המשפחות עדיין האב הוא זה ששב בערב מהעבודה, אבל יש גם לא מעט משפחות כמו משפחתו של הנריק והייצוג שלהם בספרות הילדים, חשוב בעיניי.
כרגיל בהוצאת רימונים יש כבוד רב הן לילדים והן לשפה העברית, וכך למשל משתמש הכותב בביטויים כמו ״נקף הזמן״ ״ בבושת פנים״ או ״פניו נפלו״.
לסיום מילה על הכותב, בגב הספר מצוין כי ישי( אישי) רון, בעל ליקויי למידה קשים, סיים את בית הספר התיכון ללא תעודת בגרות, ולאחר ששירת ביחידה מובחרת בצבא, סיים בהצטיינות יתרה לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
זה אולי, הדבר החשוב ביותר שילדים ( והוריהם) יכולים ללמוד מהספר, לא להתבייש בקשיים, ועם זאת לדעת שיש תמיד דרך להגיע למטרה ולהגשים חלומות.
אם הייתי מורה הייתי קוראת בפני ההורים בכל הכיתות באסיפת ההורים את הכתוב בגב הספר, ומבקשת- אל תוותרו על ילדיכם, ומצד שני זכרו- הילד שלכם הוא לא תווית עליה כתוב שם של קושי. הילד שלכם הוא הרבה יותר מזה.
