טל ניצן היא אחת היוצרות שאני נהנית לקרוא.
על ספר הפרוזה הפואטי והענוג שלה, ״את כל הילדים בעולם״ כתבתי כאן
אם במקרה עוד לא קראתם אותו, זה בדיוק הזמן.
רגע, קודם, תנו לעצמכם להנות משיר של טל ניצן, שבחרתי לסופשבוע זה.
הנה/ טל ניצן מתוך הספר דומסטיקה (הוצאת עם עובד)
״אֶת הַמֶּרִי שֶׁהִצַּלְתִּי
מִכַּעַס אָבִי
מֵחֻמְרַת אִמִּי
אֲנִי מְבִיאָה בְּשִׁנַּי טֶרֶף
לִילָדַי
וְהֵם מוֹרְדִים בִּי:
דַּוְקָא יַאֲמִינוּ לַמּוֹרָה וּבֶאֱלֹהִים
דַּוְקָא לֹא יִצְבְּעוּ מִחוּץ לַקַּוִּים.״
כשקראתי את השיר הזה חייכתי. זה בדיוק זה. הקשר בין דורי, קונסטלציה משפחתית…
לא משנה מהי נקודת הפתיחה תמיד נרצה להיות ההיפך הגמור מהורינו, לפחות בתכונה אחת.
תמיד ילדינו ירצו להיות ההיפך מאיתנו, לרוב באותה תכונה בדיוק…
וכך אנחנו שניסינו והעזנו למרוד, וחטפנו כעס וחומרה, מביטים בילדינו בהשתאות.
איך קרה שהם קונפרמיטיביים?
רגע, לפני שתרוצו לצלם את ילדיכם המהפכניים, מעזים להשיג כל מה שאתם לא העזתם אפילו לחלום עליו ולהוכיח לי שלא תמיד כך הדבר.
נכון, לא תמיד. לעיתים מדובר בתכונה אחרת, בהלך רוח, בשאיפה, בכיוון הרוח.
ועוד מילה על העניין הזה של לא תמיד
שיר, כמו כל כתיבה אמנותית, מתחיל תמיד בחוויה אישית.
שיר טוב הופך לכזה כשהוא מתחבר לחוויה אישית כזו או אחרת של קוראיו. גם כאשר החוויה היא לא בהתאמה של אחד על אחד.
בדיוק מהמקום הזה השיר הזה נגע בי.
הייתי ילדה מאוד דעתנית, אבל רק בליבי פנימה. לא העזתי להגיד, להתנגד, לצאת מהקוים. (אל דאגה, עבר לי מאז)
כשנולדו לי ילדיי, בן ובת, חלמתי שילדתי תעז, תמרוד, תבטא כל מה שהיא חושבת ומרגישה, בלי חשש, בחופשיות.
כשהגיע גיל ההתבגרות המוקדם תהיתי לא פעם למה בעצם רציתי את זה… כלומר עדיין רציתי, רק לא לקחתי בחשבון שלא פשוט להיות מצדו האחר של המתרס, זה שסופג את ההעזה.
אני מאושרת שהיא מי שהיא, אני גאה בה גם כשתשובותיה מופנות אלי, ומקווה שכך תהיה גם ילדתה שלה.
שלא יקרה מה שקורה בשיר הזה של טל ניצן, ונכדתי העתידית תהיה עצורה כפי שהייתי. שתהיה מי שגדלתי להיות, מי שילדתי המופלאה היא כבר.
השיר הזה מהווה עבורי הזמנה להתבוננות. התבוננות בקשר הבין דורי, בקונסטלציה המשפחתית. במה הם דומים לנו? במה הם לגמרי הפוכים?
מזמינה גם אתכם לקרוא את השיר ולהתבונן.
שירים נוספים פרי עטה של טל ניצן שכתבתי עליהם, תוכלו למצוא כאן
