גילוי נאות ביותר
מירי היא לא רק העורכת של הספר שלי ("בגוף שני")והמו"לית של הוצאת שתים בה הוא יצא לאור
(גילוי נאות בתוך גילוי נאות – אני גאה מאד בשתי העובדות האלה).
מירי היא גם אישה שאני מאוד מאוד אוהבת והספר שהיא הוציאה לאור לאחרונה "כמו משאלה של אף אחד" (הוצאת שתים עריכה- מוריה דיין קודיש) גרם לי לאהוב אותה אפילו יותר.
איך ספר שהוא כביכול ספר עיון עושה זאת? הרמז לכך טמון במילה כביכול.
תיכף ארחיב כמובן. הערה אחרונה בעניין הגילוי הנאות מאד- כל מה שתקראו כאן הוא אמת לאמיתה.
"אם את לא רוצה להיכנס לזה, אל תכתבי על זה בכלל, אבל אם החלטת שכן אז אל תתני לקוראים רפרוף מעל."
אלה המילים שאמרה לי העורכת שלי, מירי רוזובסקי באחד מסבבי העריכה.
לפעמים ההיפך מאמת הוא שטחיות, רפרוף מעל.
נתחיל מהאמת הכי עמוקה "כמו משאלה של אף אחד" מסווג אמנם כפי שכתוב על גבי הכריכה שלו כספר עיון "מסות על כתיבה",
אבל אל תצפו לספר שתוכלו ללמוד ממנו על הכתיבה בצורה אקדמית מרוחקת. ובטח לא כספר הדרכה לכותבים.
"כמו משאלה של אף אחד" יכריח אתכם לצלול למעמקים, של הנפש שכתבה את הספר, שלכם שקוראים אותו. בעיקר אם אתם כותבים(אפילו למגרה) אבל לא רק.
כן יש בו חלקים אקדמיים( הוא מבוסס בחלקו על עבודת הדוקטורט של מירי) ואני מודה שבפרק הראשון נבהלתי. היו חלקים שלא הבנתי בכלל, לפחות בקריאה ראשונה, כי אני בהחלט מתכוונת לחזור ולקרוא את הספר הזה שוב ושוב. אני בטוחה שבכל פעם הקריאה בו תהיה לי קצת אחרת.
כי מבחינתי הספר הזה הוא מפגש ושיחת עומק בין שתינו.
אבל כשהרשיתי לעצמי לא להבין כל דבר ומושג ולהתקדם לפרק הבא, שם התחיל הקסם. לעיתים הקסם היה כמעט מפחיד .
כמו בפעם הראשונה שצללתי באילת, שמעתי רק את הנשימות של עצמי וראיתי יופי מרהיב.
הספר הזה הוא יצור פלאי(כן יש ספרים שהם יצור חי ופועם, לפחות בלב הקורא) הוא לא משויך קטגורית לז'אנר אחד. הוא גם ספר מסות וגם ממואר והוא בעיקר מבקש ממני "אל תחפשי הגדרות. לא משנה מה אני, אלא מי אני, בואי נצא יחד למסע בלב פתוח"
מירי רוזובסקי כותבת על הקשיים שהכתיבה מזמנת לנו בצורה חשופה, כנה ואמיצה. כמו גם על מה שהכתיבה מביאה לחיים שלנו. ומאחר ואין כתיבה ללא קריאה היא מביאה גם את הנפש שלה כקוראת עוד מאז ילדותה.
החשיפה הכנה שלה היא לא רק לגבי הכתיבה. היא מספרת על הילדה שהייתה, שעודנה. והנה דוגמה לכך שהספר הזה הוא מתנה לנפש של כל אדם קורא, ולא רק לכותבים.
היא מספרת על המפגש הראשון עם הקריאה והכתיבה בעזרת קרשינדו והגמד סיפורון מהספר "כל מה שהיה (אולי) וכל מה שקרה (כמעט) לקרשינדו ולי" /דבורה עומר
"חנה'לה לימדה אותך את מה שלמדה מקרשינדו — היא לימדה אותך שאפשר לדמיין. אפשר לספר לעצמך את הסיפור של עצמך. אפשר לאהוב גמד דמיוני ולהיות חברה של ילדה בדיונית שגרה בקיבוץ בדיוני, ולהבין, בלי לדעת שאת מבינה, שזו הדרך היחידה, זו הדרך היחידה לחיות ולשרוד. זו לא בריחה. לא תעתועי דמיון. זו האפשרות להיות את ומישהי אחרת, בו־זמנית, זו האפשרות להיכנס לחביללית באמצע הלילה, ולהמריא לשְׁפַּנְדוֹזָה מַרְדִימוֹן, ולחזור הביתה בסוף, לעצמך, אותו דבר, אבל אחרת."
אני קוראת ונזרקת אל עצמי, פוגשת אותי באותו גיל. נשבר לי הלב על שלוש הילדות (מירי, חנה'לה ושרית) ואז חולפת בי מחשבה מוזרה "יש משהו מזכך בכאב הזה" ואולי זה לא כל כך מוזר.
הגוף שלי הגיב ראשון לפרק הזה ולפרקים נוספים. הרגיש את טעמו של הסנדביץ' עם קוטג' וריבה.
(השפה בה היא משתמשת אינה מקרית. בדור שלנו ילדים אכלו סנדביצ'ים. המילה כריך החליפה אותה רק כשבגרנו. כך מדגימה המחברת הלכה למעשה את השימוש בשפה כדי להעביר אותנו בן רגע לתקופה אחרת, אווירה אחרת. היא יודעת ששפה היא דבר חי וגמיש שנועד לשמש אותנו ולא לכבול בתכתיבים מלמעלה.)
היא כותבת על הספר הזה שלה:
"יש לי איתו יחסים דינמיים של אהבה ושנאה וטינה וחמלה, או שהוא אובייקט מסחרי שנמכר או לא, מצליח או לא, מקבל פרסים או לא?
איך אפשר לחצות את המעבר בין סבך הקשר הבין־אישי על שלל הכאבים והנחמות שהוא מביא איתו,
ובין מספרים בשורות של אקסל — מכירות. עותקים. הוצאות. הכנסות. המעברים האלה כואבים כמו לפשוט וללבוש את העור כל פעם מחדש. מי יכול?"
אני קוראת ובולעת את הרוק, הבטן והגרון שלי מרגישים כמו לפני בכי. אני מזדהה.
הגוף שלי מזהה את האמת הצלולה כבדולח, מרגיש שוב את הכאב שמלווה את הפער בין הפנים והחוץ.
בהמשך אני מבינה אלה לא היו רק כאב והזדהות. זו תחושה שנבעה מהאינטימיות שנוצרה בעקבות הכתיבה החשופה, המיוחדת כל כך.
כתיבה שהיא בדיוק ההיפך מתרבות האינסטגרם. היא כותבת בפתיחות על הפצעים שמלווים אותה מאז ילדותה וההשלכה שלהם על הכתיבה שלה. על הקשיים והכישלון( או לפחות מה שהיא תופסת ככישלון)
יש כמה "אני" שקראו את "כמו משאלה של אף אחד" בו זמנית –
אני הכותבת, זו שכבר יצאה לאור שלוש פעמים, זו שמירי רוזובסקי ערכה את ספרה(היו כמה מקומות בהם פתאום הבנתי בצורה עמוקה יותר למה היא התכוונה בהערת עריכה מסוימת.)
היו גם אני הקוראת ספרים, אני הילדה, אני של היום.
אני מסיימת את הכתיבה של ההמלצה בידיעה שנגעתי רק בחלק מהרבדים שלו, וכנראה שלא אצליח לגעת בכולם.
לפני סיום חשוב לי לציין- "כמו משאלה של אף אחד" הוא מתנה לכל אדם כותב, אבל גם לכל מי שהיצירה, כל יצירה, מבעבעת בו.
עבורי הספר הזה היה הזמנה לשיחה עמוקה, כשנפש פוגשת נפש.
תודה שכתבת אותו, מירי.
תודה עליך, ככותבת, כעורכת, כאדם.
