״ילד״, ספר השירה של עדי עסיס הוא ספר כואב ומכאיב, אך דווקא בגלל שאני קוראת אותו כעת אני מחייכת בהקלה ונחמה.
למה כוונתי?
השער הראשון בספר עוסק באובדן, אובדן של ילד שלא נולד. שנים של טיפולי פוריות שעברו המשורר ואשתו, המשוררת הנפלאה ענת לוין עליה כתבתי כאן וגם כאן.
זו אינה רכילות, הספר עצמו מביא את הסיפור , ענת ועדי כתבו על כך לא מעט, ולמרבה השמחה כיום חובקים השניים ילדה קטנה ומתוקה, עליה כתבה ענת שירים נהדרים.
אז עכשיו, כשהעצב מרוכך וטובל בתקווה שהתגשמה לבסוף, אפשר לחזור ולהתמודד איתו.
מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים אציין שהנושא הזה של כמיהה והשתוקקות לילד, הטיפולים והנכונות לעבור ייסורים כדי להגשים זאת מוכרים לי היטב.
כאמור, השער הראשון בספר מביא את האובדן של ילד שלא נולד, מקודת המבט של האב.
מתוכו בחרתי את השיר הבא
אֵל מָלֵא רַחֲמִים
הַמְצֵא לָנוּ רֶחֶם
נָכוֹן, בְּבֵית
הַכְּנֶסֶת "מָגֵן דָּוִד"
בְּחוֹלוֹן, בְּיוֹם שֵׁנִי
בַּבֹּקֶר, קוֹרֵא אֶת
פָּרָשַׁת הַבַּר מִצְוָה
שֶׁלִּי:
עוֹד נָשׁוּב אֵלֶיךָ
כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה
בֵּן לְאִשְׁתְּךָ,
וַתִּצְחַק עֲנָת בְּקִרְבָּהּ
לֵאמֹר, אַחֲרַי בְּלוֹתִי
הָיְתָה לִי עֶדְנָה וַעֲדִי
זָקֵן מְחַטֵּט בַּזִּכָּרוֹן
מצבים כמו כמיהה בלתי מושגת לילד מביאים גם אנשים חילוניים לחלוטין לתפילה.
אל מלא רחמים היא שורה מתוך תפילה, שמוכרת לכולנו בהקשרים של אבלות, ואמנם יש כאן אבל, הן על השתוקקות שלא מוגשמת והן על הפלה, כפי שמבינים מהשירים הראשונים בספר.
הפלה היא כאב שקוף. אנשים לרוב לא יודעים מה לומר, הם לא מבינים שגם ילד שלא נולד הוא כבר הילד שלך, ואובדן שלו הוא אובדן לכל דבר.
ההקבלה לסיפורם של אברהם שרה ויצחק ברור כמובן, ושוב, כמה משמח הסוף הטוב שהחיים יצרו עבור עדי, ענת ונעמי.
סופשבוע נהדר לכולם, לכו לחבק את הילדים שלכם, ואת עצמכם.
