יום הזיכרון לשואה ולגבורה תמיד מעורר עצב עמוק, אבל לתפיסתי היום הזה צריך לעורר גם מחשבות על אנושיות ובחירה. אחד הדברים המשמעותיים שעלינו ללמוד מהזוועות הללו הוא החובה לבחור את ההתנהגות שלנו כבני אדם מוסריים.
הספרים שבחרתי להמליץ עליהם משלבים את שני הצדדים הללו.
"המחברות של מרתה".טלילה קוש. הוצאת כרמל.
מרתה הייתה אישה צעירה שרק רצתה לטרוף את החיים.
אלא שאז הגיעה מלחמת העולם השנייה והרסה הכל.
עשרות שנים מאוחר יותר אושפזה במחלקה לבריאות הנפש בבית חולים בחיפה.
אמון גדול וקירבה חמה נוצרים בינה לבין ד"ר נוימן, והיא מתחילה לכתוב את הסיפור שלה.
הספר משלב פרוזה וכתיבה תיעודית.
"אלה היו שנים שבהן אנשים רבים כמוה, ששרדו והתחילו חיים חדשים, קרסו. כמו חוב שהפירעון שלו נדחה ועכשיו נתבע התשלום, התקיפו הצער והכאב ודרשו קול. כמו תהליך איטי ואכזרי של בלייה שאין לעצור אותו, המשיכו הזיכרונות לכרסם בנפשות.
למחלקות בריאות הנפש הגיעו עוד ועוד נפגעים, תגובה מאוחרת לטראומה. ד"ר נוימן לא היה שלם עם התווית שהוצמדה לאנשים הללו – "ניצולים". הטרמינולוגיה חשובה, טען, והאנשים האלה לא ניצו משום דבר. הם עברו טראומה שאינם יכולים לזכור, שאסור להם לזכור, אבל הם גם לא יכולים לשכוח. אנשים אלה שרדו, אבל לא ניצלו. הם ממשיכים להתענות, לסבול."
"המחברות של מרתה" עוסק גם בנקודת המבט של דור שני לשואה.
ברצון להגן על הילדים שמביא להסתרות, אשר מצידן מייצרות כאב. שתיקות שהן רעילות.
החלק האחרון של הספר מתרחש שנים רבות אחר כך, כשכבר אפשר היה לבקר במזרח אירופה.
המפגש הזה בין הווה לעבר הוא שובר לב. לא ארחיב מחשש ספוילר.
"אדם מחפש משמעות" ויקטור פרנקל הוצאת דביר
נדמה לי שזהו אחד מספרי ההשראה המוכרים ביותר. בוודאי מתוך אלה עוסקים בשואה.
לרגל ציון שבעים וחמש שנה לצאתו של הספר לראשונה יצאה עכשיו מהדורה חדשה ובתרגום מחודש.
ויקטור פרנקל היה הוגה דעות, פרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה, אבי תורת הלוגותרפיה.
לוגותרפיה היא גישה פסיכותרפית למציאת משמעות לחיים.
את "אדם מחפש משמעות" הוא כתב סמוך לזמן בו שוחרר ממחנה הריכוז.
בספרו הוא מעיד ממקור ראשון ולא תאורטי, על כך שבכל מצב ובכל הנסיבות אדם יכול לבחור איך להגיב.
מחובתו של אדם לעצמו למצוא משמעות לחייו, ומשמעות זו קשורה קשר הדוק לאופן בו הוא מקבל ומתמודד עם גורלו.
למעשה, טוען פרנקל, ההחלטה הפנימית היא שקובעת מי הוא האדם ולא המציאות החיצונית.
אפשר ליטול מאדם הכל פרט לחירות לבחור כיצד להגיב.
בהמשך ישיר לאותה השראה ותפיסת עולם:
"השמיים שבתוכי" אתי הילסום הוצאת כתר.
אתי הילסום הייתה יהודייה הולנדית אשר נרצחה באושוויץ ב1943, בהיותה בת עשרים ותשע.
"השמיים בתוכי" אשר יצא לאור תחילה תחת השם "חיים כרותים" הוא יומן אותה כתבה אתי הילסום.
היא הוסמכה למשפטים ולמדה גם פסיכולוגיה.
היומן שלה מתאר אישה צעירה, רגישה, חכמה, עמוקה ואוהבת חיים.
היא הייתה מאוהבת במטפל שלה וחלק גדול מכתיבתה עוסק בהתמודדות שלה עם רגשות אלה.
בתחילה היומן עוסק בעיקר בעולמה הרגשי של צעירה שוחרת ידע ותרבות, בחיפוש הפנימי שלה.
ככל שמתקדמים בשנים ומצב היהודים באמסטרדם מחמיר עוסק היומן בהתמודדות שלה.
אתי הילסום היא אחת הנשים ממלאות ההשראה ביותר.
דווקא מול אימת הנאצים היא מוצאת בתוכה את היכולת לחיות חיים משמעותיים. מצליחה לראות את השמיים שבתוכה.
למעשה היא מוכיחה את טענתו של ויקטור פרנקל.
"יש בי רק אמון רב, והכרת טובה על כך שהחיים יפים כל כך, ולכן זהו רגע היסטורי: לא משום שאני צריכה לגשת לגסטפו, אלא משום שלמרות זאת החיים נראים לי יפים."
"לומר שהאדם הוא אדון לגורלו זאת אמריה פזיזה מדי. אבל נכון לומר שהאדם הוא שקובע בעצמו את היחס שלו לגורלו."
למרבה הטרגדיה, בניגוד לפרנקל היא נספתה.
היומן שהשאירה אחריה "השמיים שבתוכי" הוא מסע צמיחה רוחנית ממלא השראה.
"בנגאזי ברגן בלזן" יוסי סוכרי. עם עובד.
זהו סיפורה של סילבנה, בת משפחת חג׳ג , משפחה יהודית מצליחה חיה בבנגאזי שבלוב.
הכיבוש הגרמני של לוב ב1941 מטלטל את חייהם. יחד עם יהודים לובים נוספים הם נעקרים מחייהם, מועברים בספינה למחנה מעצר הררי באיטליה ומשם נשלחים ברכבות לברגן בלזן
זהו הסיפור של סילבנה, אשה חזקה, פמיניסטית שמקדימה את זמנה, בקהילה שבה המודל השולט הוא פטריארכלי, אשה צעירה שמצליחה לשרוד בתנאים בלתי אפשריים.
את הסיפור הזה של סילבנה, של משפחת חג׳ג, של יהדות לוב בשואה, כתב יוסי סוכרי בצורה מרתקת, בעברית עשירה ולצידה ערבית יהודית לובית, איטלקית וגרמנית. האירועים הקשים מתוארים באיפוק רב.
כל הספרים ברשימה הזו נמצאים כספרים דיגיטליים ב"עברית"
לספרים נוספים בנושא השואה.
