maor5מה חשבתי בעקבות קריאת הספר " בנגאזי-ברגן-בלזן" של יוסי סוכרי
״בנגאזי -ברגן – בלזן״ שכתב יוסי סוכרי הוא ספר חשוב, אבל לא פחות מכך הוא ספר מרתק ומטלטל.
משפחת חג׳ג , משפחה יהודית מצליחה חיה בבנגאזי שבלוב. הכיבוש הגרמני של לוב ב1941 מטלטל את חייהם. יחד עם יהודים לובים נוספים הם נעקרים מחייהם, מועברים בספינה למחנה מעצר הררי באיטליה ומשם נשלחים ברכבות לברגן בלזן כדי להיכלא ולמות.
המסלול שמסתיים בברגן בלזן, טופל ודובר פעמים רבות הן בספרות והן בשיעורי ההיסטוריה , אבל המסלול הזה שמתחיל בלוב, ומסתיים בברגן בלזן לא טופל עד כה בספרות העברית ומבדיקה קצרצרה שערכתי בקרב חברותי המורות להיסטוריה , גם במערכת החינוך שואת יהודי צפון אפריקה לא נלמדת.
אבל אף אחד לא קורא ספרים רק כי הם חשובים. אנשים קוראים ספרים שמספרים להם סיפור מרתק.סיפור שיכול לגעת בהם, לגרום להם לפגוש את עצמם בחלק מהדמויות, לתעב דמויות אחרות.
הספר הזה גורם לתופעה היסטורית שהודחקה והוסתרה( למה? זו שאלה מעולה) לקבל מקום, דווקא בגלל שהוא מסופר בקטן. כלומר משפחה אחת, בחורה אחת. אי אפשר להתמודד בתפיסה עם מספרים ענקיים וזוועות, אבל סיפור אנושי אחד יכול לפצוע את הלב ולגרום לחשוב כל הזמן.
הסיפור הוא סיפורה של משפחת חג׳ג ובעיקר של נשות המשפחה- האם ושתי בנותיה, סילבנה וטוני.
דרך העיניים בהן רואה סילבנה את אמה ואת עצמה, מבינים הקוראים את הזהות המורכבת שאפיינה את יהדות בנגאזי שבלוב. לובים/איטלקים/יהודיים.
״ תמיד ידעה שאמה רואה עצמה איטלקייה, אף שהשלטון האיטלקי לא ראה בה אזרחית שלו מן המניין. תמיד ידעה גם שאמה רואה עצמה קצת כערבייה, בגלל שפת האם שלה. ובעיקר ידעה שאמה רואה עצמה בראש ובראשונה יהודייה.״
״ היא ידעה שכמו אמה, גם היא חשה בראש ובראשונה ולפני הכל יהודייה; שהעובדה שהערבית והאיטלקית שגורות בפיה באופן טבעי ואילו העברית שלמדה ב״ תלמוד תורה״ בוקעת מגרונה האנחה רצוצה, איננה משנה דבר בתחושתה זו. ושלא כאמה, חשבה גם על כך שמה שמגדיר אותה יותר מכל הוא דבר היותה אשה״
זהו הסיפור של סילבנה, אשה חזקה, פמיניסטית שמקדימה את זמנה, בקהילה שבה המודל השולט הוא פטריארכלי, אשה צעירה שמצליחה לשרוד בתנאים בלתי אפשריים.
את הסיפור הזה של סילבנה, של משפחת חג׳ג, של יהדות לוב בשואה, כתב יוסי סוכרי בצורה מרתקת, בעברית עשירה ולצידה ערבית יהודית לובית, איטלקית וגרמנית.
האירועים הקשים מתוארים באיפוק רב, אבל כמה עוצמה יש באיפוק הזה!
לסיום בנימה מעט אישית:
אני כותבת את הפוסט הזה יום לאחר שסיימתי לקרוא את הספר, הוא עדיין בתוכי. במהלך הקריאה בכיתי, ולא פעם הרגשתי שאני ממש עוצרת את נשימתי, אבל החוויה החזקה יותר היא דווקא היציאה מהספר אל החיים.
הפער שגיליתי בין מה שאנשים יודעים באופן אישי, ממשפחותיהם וממכרים, על שואת יהדות צפון אפריקה, ובין מה שמדובר עליו באופן רשמי , מכאיב ומדאיג.
אני לא מצליחה להבין איך ולמה , אחרי כל הסבל שעברו, היו צריכים להתמודד גם עם הכחשה.
זה בכלל לא משנה אם היו יותר יהודים באירופה
שנרצחו על ידי הנאצים מאשר יהודים בטריפולי.
עבור אותם אנשים המספר הוא 100%
עבור אותם אנשים השואה היתה אותה שואה. המוות ועינויים היו אותם מוות ועינויים.
ולחשוב שנוסף לכל הסבל הם לא הוכרו עד לאחרונה זה מקומם.