עוד צעד
"כְּמוֹ הַיֶּלֶד הַטּוֹב
שֶׁנִּזְהָר כְּשֶׁכָּל הַשְּׁאָר מְזַנְּקִים מִגָּבוֹהַּ
אֲנִי עוֹצֵר אֶת הַקְּפִיצָה בַּמַּעֲקֶה
כִּי אִמִּי תֵּעָצֵב
גַּם אִם לִפְעָמִים אֵין מַעֲקֶה
אֶלָּא קוֹלָהּ הָרוֹעֵד
גַּם אִם מְקוֹמִי לְמַטָּה
בָּעַלְוָה הַשְּׁחֹרָה שֶׁלְּלֹא קַרְקָעִית –
אָסוּר לִי עוֹד צַעַד
שֶׁלֹּא יֶחֱרַד לִבָּהּ הַקָּטָן
שֶׁלֹּא תֵּדַע
כַּמָּה אֲנִי יָכוֹל לִצְלֹל וְכַמָּה
אֲנִי יוֹדֵעַ לִרְעֹב וְאֵיךְ
בְּלִי נִיד עַפְעַף אֲנִי פּוֹצֵעַ
לֹא רַק אֶת בִּרְכַּי
וְאָסוּר שֶׁתֵּדַע שֶׁכָּל מַה
שֶּׁסִּלְּקָה
וְגָדְרָה מִפָּנַי בְּגוּפָהּ
תּוֹפֵחַ בַּלַּיְלָה וְזוֹחֵל אֵלַי בַּחֲזָרָה,
נֶאֱמָן יוֹתֵר מִכָּל אַהֲבָתָהּ." מתוך: 'להביט באותו ענן פעמיים' (קשב לשירה, 2012)
כשקראתי את שירה של טל ניצן "עוד צעד" מתוך "להביט באותו ענן פעמיים"(הוצאת קשב לשירה") ראיתי לנגד עיני סרט איטלקי, סרט שבו המצלמה מתקרבת אל הילד הקטן, בכל שורה הזום הולך וגדל, רמזים של צער נוספים עם כל צעד, ואז מגיע הבית האחרון ובעיקר שתי השורות שבסיום השיר, ומשאיר צליפת עֶצֶב אחרונה, על המסך נותר קלוז אפ של כאב מכמיר לב.
מיד נזכרתי בנועם, הילד מספר הפרוזה של טל ניצן " את כל הילדים בעולם" . כמוהו, גם הילד בשיר עורר בי רצון להושיט את זרועותיי אל מעבר למילים, לאסוף ולחבק אותו ואת אמו.
אולי הילד הזה הוא המשכו של נועם, שכן הוא חרד לפחדיה של אמה לגביו, ומגן עליה.
כדי "שלא יחרד ליבה הקטן" הוא נמנע מלהיות ילד, נמנע מלספר לה את פצעיו, והמחיר?
האהבה הגדולה מכל, אהבת האם, לא זו בלבד שאינה מצליחה להגן עליו, למעשה היא זו שיוצרת מעגל חדש של כאב ופחד אצל בנה.
כל מה שסלקה האם מחייו של בנה:
"תופח בלילה וזוחל אלי בחזרה,
נאמן יותר מכל אהבתה."
מילה על שם השיר– השיר נקרא "עוד צעד", זהו הצעד שמפריד בין הצורך של הילד ובין שבריריות האם. כשקראתי אותו בפעם הראשונה כתבתי לעצמי את שם השיר באייפד, המתקן האוטומטי כהרגלו החליט על שינוי וכך הוקלד אצלי "עוד צער" והאמת? גם כך יכול היה להיקרא השיר(אם כי עוד צעד הרבה יותר מדויק)
הכתיבה של טל ניצן לא עושה הנחות. היא מכאיבה, אך הכאב שאותו היא מאירה במילותיה, הוא כאב ענוג, כנראה בזכות העיניים החומלות שדרכן הוא נכתב.
סופשבוע של עיניים חומלות ואוהבות לכולם.
לקריאת ההמלצה על " את כל הילדים בעולם"