"שירת הנדודים" של אירן דן

"שירת הנדודים" הוא ספר שיריה השני של אירן דן. ("ספרי עיתון 77" עריכה אדם קדם)

לדעתי, שירה יש לקרוא דרך הרגש, להוציא את הרציונל להפסקה, לשכוח את כל שיעורי הספרות שעסקו בניתוח (ואם כבר מדברים על זה, ניתוח זו מילה קרה וסטרילית, תשאירו אותה לכירורגים).

רצוי לשכוח את השאלה המיתולוגית, הבלתי נסבלת, כזו שיש בה רק תשובה נכונה אחת –

"למה התכוון המשורר?"

לא מה שהתכוון המשורר חשוב, אלא מה הרגיש הקורא.

הדבר נכון במיוחד לגבי "שירת הנדודים" של אירן דן, שירה המבוססת על מסעותיה של הכותבת בתוך נופי הזיכרונות וזיכרונות הנופים.

אז מה הרגשתי בקריאת השירים?

עצב, כמיהה , געגוע, ולצד כל אלה תחושה נעימה כמו זו הנגרמת בזמן ציפה בים.

התחברתי מאוד לזיכרונות הקולקטיביים של הגירה, גם זיכרונות ששייכים דורות אחורה, כמו שקרה לי אישית לא פעם בזמן כתיבה, וכמו שקרה לי בזמן קריאת השירים של צילה זן בר צור, ושל המשוררים הסופיים רומי וחאפיז.

דבר דומה קרה לי כשהתבוננתי בצילום על גבי עטיפת הספר, אותו צילמה אירן עצמה.

התצלום הזכיר לי את המראות בנמל איסטנבול, לשם נסעתי כדי לחקור את תולדות משפחתי.

ואחרי שהכברתי כל כך הרבה מילים נעבור לשירים

העץ

בַּיּוֹם בּוֹ נִשְׁעַנְתְּ עָלַי
הִנַּחְתְּ יָדֵךְ עַל לִבִּי
שָׂרָף נָטַף מֵהַסְּדָקִים

שֶׁבִּי
עֲנָפַי נָעוּ בְּמַשַּׁב הָרוּחַ

בָּאתִי אֵלַיִךְ וַאֲנִי נָטוּעַ
בְּאַדְמָתֵךְ

גַּם אִם עָלִים יְבֵשִׁים

נוֹפְלִים מִמֶּנִּי

שָׁרָשַׁי מִתְאָרְכִים
מַעֲמִיקִים בָּאֲדָמָה,

וְאַתְּ לִי מוֹלֶדֶת.

שיר

רוֹקֵן כִּיסֶיךָ נַקֵּה תְּכוּלָתָם
עַל הַשֻּׁלְחָן הַנַּח
אֶת הַמִּלִּים כֻּלָּן

הַנַּח אֶת הָרֶטֶט הָרַעַד

הַפְּנִימִי
הַכְּאֵב הַבְּחִילָה הַנְּפִילָה
הַחֲבָטָה הַבִּלְבּוּל
אֶת הַפֶּצַע שֶׁאֵינוֹ מַגְלִיד

הַכְּתָמִים הַשְּׁחֹרִים
הַבּוֹר הַתַּחְתִּית

שָׁם הָיִינוּ נִפְעָרִים סְדָקִים

קוֹלָנִיִּים זֶה בָּזֶה

בָּאִים

נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ חֲצוּיִים
וַחֲסֵרִים לָעַד מִינֵי מִלִּים

נֶעֱרָמִים
לָחַשׁ רַחַשׁ שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים
חֲסַר רַחֲמִים לְלֹא דִּמּוּיִים
לְלֹא לָשׁוֹן נוֹפֶלֶת עַל לָשׁוֹן
לְלֹא מְנוּחָה נְכוֹנָה.

נדידות ארוכות

תָּאַי נוֹשְׂאִים זִכָּרוֹן

כָּל אֵיבָר מֵאֵיבְרֵי גּוּפִי

כָּל בֶּכִי מִבִּכְיִי

עֲמוּסֵי בְּדִידוּת

פְּחָדַי נִפְעָרִים

בָּרְקָמוֹת,

הוֹמִים אוֹמְרִים

נְדִידוֹת אֲרֻכּוֹת,

נְדוּדֵי אֲבוֹתַי

נְדוּדַי.

מִיהוּ בַּעַל הַמַּסָּע? אֲנִי תּוֹהָה

הַאִם אֵי פַּעַם הָיִיתִי שֶׁלְּךָ

הַאִם אֵי פַּעַם הָיִיתִי אֲנִי?

בַּמַּסָּע הַזֶּה

דִּבַּרְתִּי בִּשְׂפַת הַמְּקוֹמִיִּים

מְאוֹת הַשָּׁנִים

אַחֶרֶת הָיִיתִי

וְזָרָה,

שָׁם תַּרְתִּי אַחַר זֶהוּת

בְּאֶרֶץ הַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים

בְּאֶרֶץ הַנַּוָּדִים,

הָיִיתִי יְהוּדִיָּה סְפָרַדִּיָּה

חָיִיתִי בִּסְפָרַד וּבְטֶטוּאָן*

הָיִיתִי שְׁחֹרָה וּלְבָנָה

חָיִיתִי בְּסִיצִילְיָה וּבְקָלַבְּרִיָּה.

יָדַעְתִּי לִקְרֹא בִּשְׁמוֹת

הַנְּהָרוֹת וְהַצְּמָחִים

בְּשִׁמְךָ

וְהַיּוֹם אֲנִי

עֲשָׂבִים צוֹמְחִים

אָבוֹא אֵלֶיךָ מְפֻיֶּסֶת

לֹא אֶהְיֶה עוֹד שְׁבָרִים.

* טטואן – עיר בצפון מרוקו

בכל שיר

בְּכָל שִׁיר
הָאֲדָמָה פּוֹרִיָּה יוֹתֵר,
הָעוֹלָם נִבְרָא 
מֵחָדָשׁ.

זֶה חָזָק מִמֶּנִּי 
מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי 
מִתְגַּעְגֵּעַ אֵלֶיךָ
כָּל פַּעַם שֶׁאֲנִי
מִתְבּוֹנֶנֶת בִּמְלֶאכֶת

הַצְּמִיחָה
מְכַסָּה בֶּעָפָר
רִקְמַת עֶצֶב, שָׁרָשִׁים

מְגֻלִּים
קוֹטֶמֶת עָלִים יְבֵשִׁים 
מִן הַוְּרָדִים בְּגִנָּתִי.