אתחיל בגילוי נאות: לא סוד הוא שאני אוהבת מאוד את צילה זן- בר צור.
לא סוד הוא שאני אוהבת גם את הכתיבה שלה.
נדמה לי שכל מה שצילה כותבת/אומרת /חוקרת טבול בשיקוי של אהבה.
מרגע שידעתי שספרה החדש עומד לצאת לאור חיכיתי לו בהתרגשות, וכשדואר ישראל החליט באדיבותו להביאו סוף סוף לפתחי, הנחתי אותו ליד מיטתי.
באותו ערב קראתי בו מהתחלה ועד הסוף, ומיד למחרת לגמתי לאיטי כל יום פסוק או שניים.
לא התבלבלתם. לא עברתם בטעות לסקירת פרק בתנ"ך.
השירים בספר מוגדרים "פסוקים"
והספר, ולא במקרה נקרא כה אמרה זאר לשוסתרא. כמו בכתבי הקודש. כי אהבה היא קדושה.
זאר ושוסתרא הם זוג אוהבים ללא מקום וללא זמן, ומבחינה מסוימת זהו המשך ישיר ל"אנאר באלח'י" ספרה הקודם.
גם אנאר היתה משוררת מעל לזמן שמעולם לא נולדה ולא מתה.
דיתי רונן, משוררת מופלאה בפני עצמה(גילוי נאות, גם אותה ואת כתיבתה אני אוהבת מאוד), והעורכת של הספר הזה כותבת בגב הספר כך:
"אלה הם פסוקי אהבה לחיים, ליקום, לשירה, לטבע, לדומם, לצומח לחי.
ברפרוף כנפי פרפר,משרטטת צילה זן- בר צור פורטרט נשי עדין של מסע אל האהבה וממנה, אל השדות, העצים, הפרחים והציפורים, אל הבית, אל המחצלת, אל הקדרה, אל חומרי הגלם של החיים והמוות"
ואחרי המילים היפות האלו, כל מה שנותר לי הוא לעבור את המילים היפות של צילה עצמה.
בחרתי עבורכם שני פסוקים.
[מז]
אֲנִי הַדֶּרֶךְ
אַתָּה הַהוֹלֵךְ בָּהּ
מְחַפֵּשׂ אֶת אֲשֶׁר לֹא אִבַּדְתָּ.
רְאֵה אֶת אֲוָזֵי הַבָּר חוֹצִים אֶת הַשָּׁמַיִם.
גַּם רַגְלֶיךָ יִשְּׂאוּ אוֹתְךָ
אֶל הַדָּבָר שֶׁלִּשְׁמוֹ בָּאתָ לָעוֹלָם.
[ס]
זַהֲבָן
חוֹלֵף מֵעָלַי.
הַיּוֹם אֲבַשֵּׁל מָרָק.
אֲנִי אוֹסֶפֶת נִבְטֵי בַּמְבּוּק לְסַלִּי.
יֶשְׁנָם יָמִים
שֶׁדַּי בִּפְעֻלָּה אַחַת בּוֹדֶדֶת
בִּשְׁבִיל לְהַרְגִּישׁ קַיֶּמֶת.
