״הילדים צוחקים״ הוא ספר במיוחד במינו. קטן, אבל ענק, לילדים, אבל עוד יותר למבוגרים. מצחיק, עצוב, ומעל לכל- אופטימי.
הוא נכתב על ידי זכריא תאמר, שנודע כאחד מבכירי הסופרים הסורים.
תורגם על ידי אלון פרגמן.
לא סתם תורגם. מדובר למעשה בספר הילדים הסורי הראשון, שיוצא לאור במהדורה דו לשונית. עברית- ערבית.
הנה כך זה נראה. כל טקסט מופיע בשתי השפות, זו לצד זו.
איירה את הספר רוני פחימה. איורים עשירים, מעבירי אווירה וחוויה לא פחות מהטקסט.
״הילדים צוחקים״ הוא ספר הילדים הראשון שרואה אור בתחום ספרות הילדים, בסדרה ״מכתוב״.
זוהי סדרה המוקדשת לתרגום ספרות ערבית לעברית( הוצאת ״עולם חדש״)
הסיפור עצמו קצר ואף קצרצר. כפי שכתוב בגב הספר בפנייה ישירה לקוראים:
״אתם עומדים לקרוא סיפור מיוחד במינו: קצר כמו שיר, קצר עד שיתכן כי בקרוב מאוד תדעו אותו בעל-פה!
עם זאת, הוא מעורר מחשבות רבות- סיפורים טובים מעוררים את הקורא לחשוב, על הסיפור עצמו וגם על החיים.״
ואתם יודעים מה? גם הטקסט הזה בפני עצמו הוא סיבה טובה להביא את הספר בפני הילדים, לקרוא אותו, לדבר איתם. עליו, על סיפורים, על החיים. איזו הזמנה נפלאה לחוויה משותפת. איזו אבן דרך משמעותית ליצירת קורא מעמיק וחכם.
על העלילה של ״הילדים צוחקים״
זהו סיפור על מלך, אשר לא צחק מעולם, ולא רק שלא צחק, מעולם אף לא חייך.
״יום אחד, בעודו מהלך בשדות,
ראה המלך חבורה של ילדים משחקים וצוחקים.״
לשאלתו של המלך, מדוע הם צוחקים, עונים הילדים תשובות, לכאורה לא הגיוניות.
הראשון עונה שהוא צוחק כי השמיים כחולים, האחר נועץ את סיבת הצחוק בעצים הירוקים, והשלישי מסביר את צחוקו בעובדה שהציפורים עפות.
המלך כמובן לא מבין( וביננו, כך יגיבו רוב המבוגרים. מה מצחיק בזה שדברים קורים כפי שהטבע יצר אותם?) ולרוע המזל הוא מוצא סיבה אחרת לצחוק הילדים.
״חשב המלך:
הילדים צוחקים לי ולשלטוני״
ומייד מוציא צו, שלא לאמר פקודה בלתי חוקית בעליל, ואוסר על הצחוק בממלכתו.
והאנשים אכן חדלים לצחוק. ראו כמה יפה התאימה המאיירת רוני פחימה את עיצוב עמוד לטקסט. בניגוד לצבעוניות העשירה בעמודים הקודמים. שתיקת הצבעים.
אבל הילדים, כמו ילדים, לא מפסיקים לצחוק, הם ממשיכים לצחוק כי העצים ירוקים, השמים כחולים והציפורים עפות.
הצבעים חוזרים לאיורים, גם אם לא תמיד, למציאות.
הסיפור מסתיים במפתיע. סוף פתוח.
אין לדעת מהי תגובת המלך כשצחוקם של הילדים ממשיך להישמע, וזה חלק מקסמו של הספר.
על כך כותבת באחרית הדבר שהם סמיט:
״הסיפור מסתיים בצחוק ילדים וזה ממשיך להתגלגל ולעורר מחשבה: על חירות ועל דיכוי, על הטבע ומקום האדם בתוכו, ועל הילדות.״
אחרית הדבר מופנית כמובן לקורא המבוגר, ואני ממליצה מאוד לקרוא גם אותה.
שהם סמיט מדברת שם על האפשרות לקריאה פוליטית, אך בנוסף מזמינה לקריאה אחרת, משל על ילדים ומבוגרים, על חוכמתם של ילדים, על תסכולם של מבוגרים.
״הילדים צוחקים״ הוא ספר חשוב, אמיץ ואופטימי, ולי נותר רק לקוות שעד שיגיעו נכדיי לעולם גם המציאות תראה אופטימית כמו הספר.
