מה תפקידה של ספרות? או של אמנות בכלל? זו השאלה הראשונה שעורר בי הספר ״הצמחונית״ שכתבה הסופרת הקוריאנית האן קאנג.
אני לא בטוחה שאני יודעת את התשובה, בוודאי לא במלואה. אני כן יודעת שיש דבר אחד שאמנות לא יכולה להרשות לעצמה, וזה להשאיר את הקורא או הצופה שווה נפש, אדיש, או משועמם.
אמנות אינה מתרחשת בחלל ריק, בתוך נפשו של האמן, היא מתרחשת ברגע המפגש שבין האמן לקהל, לא תמיד המפגש הזה הוא לרוחו של האמן, לעיתים הוא לא לרוחו של הקהל, אבל תמיד חייב להיווצר מפגש משולש- היוצר, היצירה והקהל.
בספר ״הצמחונית״ (יותר מאוחר אגיע לשמו הבעייתי בעיניי) יש שני מפגשים מסוג זה. האחד הוא חלק מהעלילה עצמה, והשני הוא הספר עצמו.
יונג- יה ובעלה, זוג נשוי, לכאורה ממוצע ושגרתי, אם כי רמזים לכך שלא ממש כך הוא אפשר למצוא כבר במשפטים הבאים:
״ היא אישה טובה, חשב לעצמו, מסוג הנשים שטוב ליבן מעיק״
״ חיוניותה הארצית של אשתי תמיד קסמה לי. אהבתי למשל לראותה מחסלת מקקים במעיכת כף יד. אין ספק, היא הייתה האישה הרגילה ביותר בעולם.״
כחמש שנים לאחר נישואיהם מתחיל יונג יה לסבול מסיוטי לילה רווי אלימות ודם, בטוחה שהסיבה לכך היא אכילת בשר ומחליט להפסיק לאכול בשר.
לכאורה, החלטה די שגרתית ורגילה, אלא שכשמדובר בקוריאה החלטה זו נדירה מאוד, ומה שמתחיל כתמיהה משפחתית ודאגה לבריאותה של יונג יה, הולך ומידרדר לתקיפה אלימה בידי אביה, ובהמשך להידרדרות מצבה הנפשי.
כתבתי כבר ששם הספר, ״הצמחונית״ , בעייתי בעיניי, מאחר והצמחונות אינה המוקד שלו, היא רק טריגר לעלילה, ומבלי לחטוא בספוילר אוכל רק לגלות לכם שמתרחשים בספר דברים הרבה יותר משמעותיים משינויי תזונה.
אבל נחזור לסיפור עצמו, המסופר בתחילה דרך עיניו של בעלה, בהמשך דרך עיני גיסה, בעלה של אחותה הגדולה, ולבסוף דרך עיני אחותה.
הגיס, הוא אמן ארט וידאו, ספק מאוהב ספק רווי תשוקה לגיסתו, האם זו הסיבה לכך שהוא מחליט להשתמש בה כמושא לפרוייקט האמנותי הבא שלו? או שלהיפך? היצר האמנותי הוא שמוביל אותו ליצר המיני?
כך או כך פרוייקט האמנות שלו הוא ציור של פרחים ססגוננים על גופה העירום, ציור המתבסס על כתם לידה כחול על ישבנה, ובהמשך מחליט לשלב גם את גופו העירום, ביצירה ולא רק.
זהו המקום השני בו נפגשים היוצר- הגיס, היצירה- גופה של יונג יה, והקהל- מה קורה במפגש הזה ולאחריו? את זה אשאיר לכם לגלות בקריאה.
מטבע העלילה יש בספר לא מעט תיאורים שונים מאלה אותם אני קוראת לרוב, ובכל זאת לא זה מה שהטריד את רוחי בספר.
זה ההבדל בין אמנות שבאה להתריס אך ורק לשם ההתרסה, ואז היא מזכירה את הילד בן השנתיים שצועק ״פיפי קקה״, ובין מי שנושא אמירה כואבת מורכבת ומשתמש גם באמצעים בוטים, כפי שקורה בספר ״הצמחונית״
היכולת הזו של ספרים לקחת אותנו כתיירים לתרבויות אחרות, לאפשר הצצה ואז לחזור הביתה בבטחה, היא אחת ממתנות הספרות.
זה כמו כרטיס טיסה לעולמות אחרים, בלי הצורך לעבור בידוק בטחוני, ועם הבטחה לחזור הביתה בשלום.
״הצמחונית״ , אשר אילולא הגיע אלי כנראה שלא הייתי משתכנעת משמו ומהתקציר לקרוא,עושה בדיוק את זה ובנוסף הוא ממלא את אחד מתפקידי האמנות- לעורר, גם במחיר של כאב, עצב ומועקה שהוא מעורר.
כאמור, זה לא ספר על צמחונות, על מה כן?
על נשים צעירות שממהרות להתחתן ולעזוב את בית הוריהן רע אליהן, רק כדי לגלות שהגיעו לבית רע יותר.
על נשים צעירות שאף אחד לא עודד להקשיב לעצמן, לרגשותיהן, שחיות בתרבות שבה אין מקום לרגשות, בתרבות פטריארכלית. שבה אפילו האימא ניצבת נגד בנותיה לצד האב.
על מחלת נפש שבה הפתרון היחיד העומד לנגד עיני החולה הוא המוות ואין כוח בעולם שיכול למנוע ממנה להשיג את מבוקשה ולמות.
על נשים שהפסיקו לחיות עשרות שנים לפני שמתו.
על המרחק הדקיק שבין מחלה לבריאות, ועד כמה קל לעיתים לתעתע ולחשוב שחולה הוא בריא ולהיפך.
זה ספר שהתחיל בקלילות, נדמה היה שהוא קצת שונה במובן של ״ מגניב״ ולמעשה הוא מתגלה כספר כואב ומכאיב, בדיוק כמו הגיבורה שלו.
אני עדיין לא לגמרי יודעת מה כל תפקידי האמנות, אבל אין לי ספק שהאן קינג היא אמנית.
שני ספרים נוספים שגרמו לי לטייל ברוחי בעולמות זרים:
